מערכת דיילי באזזזה קורה בדרך כלל ברגע הכי לא מתאים.
אתם נכנסים לשירותים באמצע הלילה, מדליקים את האור – ופתאום משהו עם גוף ארוך והמון רגליים מזנק במהירות לאורך הקיר ונעלם מאחורי הארון.
התגובה הראשונה של רוב האנשים כמעט אוטומטית: למצוא נעל, מגבת או כל דבר אחר שאפשר להשתמש בו כדי לחסל את היצור המפחיד.
אבל אם מדובר בנדל הבית או בשמו המוכר אצנדל – Scutigera coleoptrata – אולי כדאי לחשוב פעמיים לפני שאתם הורגים אותו.
למרות המראה שלו, נדל הבית נחשב בדרך כלל לדייר בלתי מזיק יחסית, ויש לו יתרון מפתיע: הוא צד כמה מהמזיקים שאנחנו הרבה פחות רוצים לחלוק איתם את הבית, כולל תיקנים, דגי כסף, זחלים של חיפושיות, עכבישים ופרוקי־רגליים קטנים אחרים.
במילים אחרות, היצור שגורם לכם לברוח מהאמבטיה יכול להיות בדיוק זה שמסתובב בלילה ומחסל עבורכם חרקים אחרים.
עם 30 רגליים ומהירות מטורפת – קשה להאמין שהוא דווקא מועיל
נדל הבית אינו בדיוק בעל חיים שמשרה רוגע.
לפרט בוגר יש 15 זוגות רגליים, כלומר 30 רגליים בסך הכול, זוג מחושים ארוך וגוף שטוח בגוון צהבהב־חום שעליו בדרך כלל שלושה פסים כהים.
הגוף עצמו מגיע בערך ל־2.5 עד 4 סנטימטרים, אבל בגלל הרגליים והמחושים הארוכים הוא יכול להיראות גדול בהרבה – לעיתים באורך כולל של 8 עד 10 סנטימטרים.
ואז יש את המהירות.
נדלי הבית מסוגלים לרוץ במהירות מפתיעה, לעצור לפתע ואז לזנק שוב בכיוון אחר. הם מסוגלים לנוע גם על קירות ובמקרים מסוימים על תקרות.
לכן מפגש מקרי איתם בשתיים בלילה יכול להרגיש כמו סצנה מסרט אימה קטן במיוחד.
אבל כל המאפיינים שהופכים אותם למפחידים בעינינו – המהירות, הרגליים הרבות ויכולת הציד – הם בדיוק הדברים שהופכים אותם לטורפים יעילים של מזיקים אחרים.
הם יוצאים לציד דווקא כשאתם ישנים
במהלך היום נדלי הבית מעדיפים להסתתר.
הם מחפשים אזורים כהים, קרירים ולחים – מאחורי רהיטים, בתוך סדקים, במרתפים, בחדרי אמבטיה, ליד צינורות ובמקומות שבהם הלחות גבוהה יחסית.
בלילה הם יוצאים לצוד.
והתפריט שלהם כולל לא מעט יצורים שהיינו מעדיפים לא למצוא בבית בכלל.
אוניברסיטת פן סטייט מציינת שנדלי בית ניזונים בין היתר מדגי כסף, חרקי אש, זחלים של חיפושיות שטיח, תיקנים, עכבישים ופרוקי־רגליים קטנים אחרים.
אוניברסיטת מינסוטה מגדירה אותם במפורש כטורפים מועילים שאוכלים חרקים, עכבישים ופרוקי־רגליים אחרים.
כך שאם יש לכם נדל אחד שמסתובב במרתף, הוא אינו בהכרח האויב העיקרי שלכם.
ייתכן שהוא נמצא שם דווקא משום שיש בבית משהו אחר שהוא אוכל.
ואם אתם רואים הרבה מהם – זו יכולה להיות אזהרה מסוג אחר
כאן מגיע החלק שבאמת כדאי לשים לב אליו.
נדלי בית אינם מופיעים במספרים גדולים במקום שאין בו מזון.
אם אתם רואים אחד מדי פעם, זה לא בהכרח אומר שיש בעיה.
אבל אם אתם מתחילים לראות אותם באופן קבוע ובכמויות גדולות, מומחי פן סטייט מזהירים שהדבר עשוי להעיד על כך שיש בבית אוכלוסייה משמעותית של חרקים או פרוקי־רגליים אחרים שעליהם הם ניזונים.
כלומר, הנדל שאתם רואים יכול להיות רק הסימפטום.
אם יש מספיק מזון כדי לתמוך במספר גדול של נדלים, אולי כדאי לבדוק אם יש בבית תיקנים, דגי כסף, חרקים אחרים או בעיית לחות שמאפשרת לכל המערכת הזאת להתקיים.
לפעמים להרוג את הנדל שאתם רואים פשוט מסיר את הטורף – ולא את הסיבה שבגללה הוא הגיע מלכתחילה.
הם לא הורסים רהיטים ולא אוכלים את האוכל שלכם
עוד יתרון של נדלי הבית הוא שהם אינם מתנהגים כמו רבים מהמזיקים שהם אוכלים.
הם אינם ניזונים מעץ.
הם אינם אוכלים בגדים.
הם אינם תוקפים רהיטים.
הם אינם ניזונים מהמזון שבמזווה.
והם אינם מחפשים בני אדם או חיות מחמד כדי לשתות מהם דם.
אוניברסיטת מינסוטה מציינת שנדלים בבית אינם גורמים נזק לאנשים, למזון, לבגדים, לרהיטים או לחפצים אחרים.
כל מה שהם באמת מחפשים הוא שלושה דברים:
מקום מסתור.
לחות.
ומשהו קטן יותר מהם שאפשר לאכול.
אז למה הם כל כך אוהבים את חדר האמבטיה?
אם ראיתם אצנדל, יש סיכוי לא רע שזה קרה ליד אמבטיה, כיור או מרתף.
זה לא במקרה.
נדלי בית מעדיפים אזורים לחים וקרירים. הם יכולים להסתתר בסדקים, בתוך קירות, מתחת לקרטונים, בסביבת צינורות ובחללים מתחת לבית.
במבנים מסוימים הם יכולים גם להיכנס דרך פתחים סביב צינורות, סדקים בבטון, ניקוזים ואזורים סביב משאבות ניקוז.
לכן אם אתם רוצים לראות פחות מהם, אחת הדרכים היעילות ביותר אינה לרדוף אחריהם עם נעל – אלא להפחית את הלחות בבית.
דה־הומידיפייר במרתף לח, תיקון נזילה, אוורור טוב יותר בחדר האמבטיה וסגירת סדקים יכולים להפוך את הבית להרבה פחות אטרקטיבי עבורם.
רוצים שהוא ייצא מהבית? לא חייבים להרוג אותו
גם אם אתם כבר יודעים שנדל הבית מועיל, אף אחד לא מצפה מכם לשמוח לראות אחד רץ מעל הכרית.
אפשר בהחלט להרחיק אותו.
אם אתם מסוגלים לעשות זאת בלי להתקרב יותר מדי, אפשר לכסות אותו באמצעות כלי גדול או צנצנת, להחליק מתחת חתיכת קרטון ולהעביר אותו החוצה.
עם זאת, כדאי לזכור שנדלי בית מותאמים מאוד לחיים בתוך מבנים, ובאזורים קרים חלקם אינם שורדים היטב בחוץ בתקופות מסוימות. פן סטייט אף מציינת שבאזורים מסוימים הם מתרבים היטב במבנים מחוממים אך אינם שורדים את החורף בחוץ.
אפשרות אחרת היא פשוט להשאיר אותו בשקט אם הוא נמצא במרתף או באזור שבו אינו מפריע לכם.
ברוב המקרים הוא ישמח הרבה יותר לברוח מכם מאשר להתקרב.
אם אתם רוצים להיפטר מהם באמת – צריך לפגוע במה שמושך אותם
נניח שאתם ממש לא מוכנים לחיות עם נדלים בבית.
זה לגיטימי.
אבל ריסוס כל נדל שרואים אינו בהכרח הדרך היעילה ביותר לטווח ארוך.
מומחי פן סטייט ממליצים להתחיל בשני דברים: להפחית את מקור המזון שלהם ולצמצם את מקומות המסתור.
אפשר להשתמש במלכודות דבק כדי להבין אילו חרקים אחרים מסתובבים בבית.
כדאי לאטום סדקים וחריצים.
להפחית הצטברות של קרטונים וחפצים במרתפים.
לתקן בעיות רטיבות.
להשתמש במסיר לחות באזורים לחים.
ולבדוק מקומות שבהם צינורות או כבלים נכנסים דרך הקירות.
אם אין חרקים אחרים לאכול ואין לחות מתאימה, הבית הופך פחות מעניין עבור נדלי הבית.
אפילו מספר גדול שלהם יכול לספר לכם משהו חשוב
דמיינו שאתם רואים נדל אחד רץ על הקיר.
אפשר להרוג אותו.
הבעיה נפתרה – לכאורה.
אבל אם אותו נדל נמצא בבית משום שיש מתחת לארון אוכלוסייה של דגי כסף או תיקנים, שום דבר מהותי לא השתנה.
למחרת יכול להגיע נדל נוסף.
זו הסיבה שפן סטייט כותבת במפורש שכמות גדולה של נדלי בית יכולה לסמן בעיה גדולה יותר מהנדלים עצמם.
במובן הזה הם כמעט כמו נורת אזהרה קטנה עם 30 רגליים.
הם אומרים לכם: “יש כאן מספיק מזון בשבילי”.
והשאלה הבאה צריכה להיות: איזה מזון?
וכן – הם משתמשים בארס כדי לצוד
העובדה שנדל הבית מועיל אינה אומרת שהוא יצור חסר נשק.
בדיוק להפך.
הוא טורף.
הוא משתמש בארס כדי להשתלט על טרף קטן, ואז אוכל אותו.
אבל חשוב להבדיל בין בעל חיים ארסי לבין בעל חיים שמסוכן באופן משמעותי לבני אדם.
הארס של נדל הבית מותאם בעיקר לטרף קטן, ונשיכות לבני אדם נדירות. כאשר הן מתרחשות, התגובה המתוארת בדרך כלל מוגבלת לכאב ונפיחות מקומיים.
אם בכל זאת מתרחשת נשיכה ויש תגובה חריגה, כאב משמעותי, נפיחות מתפשטת או סימנים של תגובה אלרגית, כדאי כמובן לקבל ייעוץ רפואי.
ויש לו אפילו מחזור חיים די מפתיע
לנדל בית בוגר יש 15 זוגות רגליים – אבל הוא לא נולד איתם.
לפי פן סטייט, נדלים שזה עתה בקעו מתחילים עם ארבעה זוגות רגליים בלבד. בכל שלב גדילה ומעבר התנשלות נוספים להם זוגות נוספים, עד שהם מגיעים בסופו של דבר ל־15 זוגות.
נקבות יכולות לחיות במשך מספר שנים ולהעמיד עד כ 150 צאצאים.
זה נשמע אולי כמו סיבה נוספת להיבהל, אבל אם אתם באמת רואים המוני נדלים בבית, שוב – כדאי לחפש קודם את התנאים שמאפשרים להם להתקיים: לחות ומזון.
בית יבש יחסית עם מעט חרקים אחרים הרבה פחות מתאים להם.
אז האם באמת “אסור לעולם להרוג נדל”?
לא צריך ללכת עד כדי כך.
אין שום כלל ביולוגי שאומר שחייבים לאפשר לכל נדל שמופיע בבית להתגורר איתכם לנצח.
אבל במקרה של נדל הבית, כדאי לפחות לדעת מה אתם הורגים לפני שמניפים את הנעל.
הוא אינו תיקָן שמחפש את המזון שלכם.
הוא אינו טרמיט שפוגע בבית.
הוא אינו טפיל שמחפש את הדם שלכם.
בדרך כלל הוא טורף שנמצא שם משום שיש חרקים אחרים לצוד.
ולמרות שהוא נראה כאילו הטבע לקח עכביש, הוסיף לו עוד עשרים רגליים ואז נתן לו מנוע – מבחינת בני אדם הוא בדרך כלל הרבה פחות מסוכן ממה שהמראה שלו מרמז.
אז בפעם הבאה שאתם נכנסים לחדר האמבטיה ורואים יצור עם עשרות רגליים דוהר על הקיר, יכול להיות שהאינסטינקט הראשון שלכם עדיין יהיה לברוח.
זה מובן.
אבל לפני שאתם מוחצים אותו, זכרו דבר אחד:
בזמן שאתם ישנים, אותו יצור מוזר עשוי להסתובב בבית ולצוד תיקנים, דגי כסף ועכבישים. ואם אתם רואים הרבה ממנו, אולי הבעיה האמיתית אינה הנדל שאתם רואים – אלא כל מה שהוא מוצא לאכול במקום שבו אתם לא מסתכלים.