דיילי באזז
  • OMG
  • בעלי חיים
  • בריאות
  • חם ברשת
  • מחמם את הלב
  • עשה זאת בעצמך
  • גיפטיפיי – מתנות עם סיפור
  • OMG
  • בעלי חיים
  • בריאות
  • חם ברשת
  • מחמם את הלב
  • עשה זאת בעצמך
  • גיפטיפיי – מתנות עם סיפור
ראשי » חם ברשת » בת 26 קיבלה אישור לסיים את חייה: עכשיו היא מסבירה למה הרגישה הקלה כששמעה את התשובה

בת 26 קיבלה אישור לסיים את חייה: עכשיו היא מסבירה למה הרגישה הקלה כששמעה את התשובה

מערכת דיילי באזז 18/11/2026

רוב בני ה-26 חושבים על העתיד.

קריירה.

זוגיות.

חתונה.

ילדים.

טיולים.

בית.

החיים שעוד מחכים להם.

אנליז הולנד חושבת על משהו אחר לגמרי.

הצעירה האוסטרלית יודעת שחייה מתקרבים לסופם.

לא מפני שהיא רוצה למות.

להפך.

לדבריה, היא הייתה נותנת כמעט הכול כדי לקבל את העתיד שחברותיה מקבלות כמובן מאליו.

להתאהב.

להתחתן.

להפוך לאמא.

להזדקן.

ליצור זיכרונות.

אבל אחרי יותר מעשור של מחלה נדירה, כאבים קשים, אשפוזים חוזרים, כשל של מערכות בגוף וזיהומים מסכני חיים, אנליז הגיעה להחלטה שאף אדם בן 26 לא אמור להידרש לקבל.

היא ביקשה לקבל סיוע רפואי מרצון לסיום חייה.

ולאחר שעברה את ההערכות הנדרשות, בקשתה אושרה.

התגובה שלה הפתיעה אפילו אותה.

היא בכתה מאושר.

לא משום שהיא רוצה למות.

אלא משום שלדבריה, בפעם הראשונה אחרי שנים ארוכות שבהן גופה קבע עבורה הכול, היא מרגישה שיש לה שליטה על הדרך שבה הסבל שלה יסתיים.

היא הייתה רק בת 13 כשהחיים התחילו להשתנות

אנליז, המכונה גם אנני, גדלה בדרום אוסטרליה.

הילדות המוקדמת שלה הייתה יחסית רגילה.

אבל בגיל 13 הגוף שלה התחיל להשתנות.

בחילות.

הקאות.

כאבי בטן.

בעיות עיכול.

ועוד ועוד תסמינים שאיש לא הצליח להסביר.

הרופאים בדקו אותה.

היא עברה טיפולים.

ניסתה תרופות.

ביקרה שוב ושוב בבתי חולים.

אבל במשך שנים לא הייתה תשובה ברורה.

במקום להשתפר, מצבה הלך והחמיר.

המערכת שהייתה אמורה לשלוט באופן אוטומטי על תפקודי הגוף התחילה להפסיק לעבוד כפי שצריך.

בגיל 18 היא סוף סוף קיבלה שם למחלה

אחרי שנים של חוסר ודאות, אנליז אובחנה עם מחלה נדירה בשם Autoimmune Autonomic Ganglionopathy, או AAG.

זו מחלה אוטואימונית נדירה שפוגעת במערכת העצבים האוטונומית.

זו המערכת ששולטת בדברים שאנחנו לא צריכים לחשוב עליהם כדי שיקרו.

קצב הלב.

לחץ הדם.

עיכול.

פעילות שלפוחית השתן.

ותפקודים פנימיים נוספים.

במחלה הזאת מערכת החיסון תוקפת בטעות חלקים ממערכת העצבים שאחראים על אותם תפקודים אוטומטיים.

אצל חלק מהאנשים ניתן לנהל את התסמינים לאורך זמן.

אבל במקרה של אנליז, האבחנה הגיעה לאחר שכבר נגרם נזק נרחב.

לדבריה, כמה ממערכות הגוף שלה כבר החלו להיכשל.

"כבר הגעתי לכשל רב מערכתי"

אנליז סיפרה שכאשר סוף סוף הבינו מה קורה בגופה, האפשרויות כבר היו מוגבלות מאוד.

מערכת העיכול שלה כמעט הפסיקה לפעול.

היא התקשתה לאכול ולספוג מזון בצורה רגילה.

גם שלפוחית השתן נפגעה.

עם הזמן היא הפכה תלויה יותר ויותר בטיפולים רפואיים רק כדי להישאר בחיים.

מה שמרבית האנשים עושים באופן אוטומטי, לאכול ארוחה ולהפיק ממנה את האנרגיה הדרושה לגוף, הפך עבורה כמעט בלתי אפשרי.

במשך שנים היא קיבלה תזונה דרך הווריד

כדי לספק לגופה קלוריות, חלבונים, ויטמינים ורכיבים חיוניים אחרים, אנליז נאלצה לקבל תזונה תוך ורידית.

במשך תקופות ארוכות היא הייתה מחוברת לעירוי שעות רבות בכל יום.

מבחוץ זה אולי נשמע כמו פתרון.

אם אי אפשר לאכול, נותנים לגוף את המזון בדרך אחרת.

אבל גם לטיפול הזה יש מחיר.

כאשר יש צורך בגישה קבועה לכלי דם מרכזיים, הסיכון לזיהומים משמעותיים עולה.

אצל אנליז זה הפך לאחת הבעיות הקשות ביותר.

היא מספרת ששרדה אלח דם כ-25 פעמים

אלח דם, או ספסיס, הוא תגובה מסכנת חיים של הגוף לזיהום.

אנליז מספרת שהיא עברה אותו שוב ושוב.

כ-25 פעמים.

באחד האירועים הקשים ביותר היה צורך לבצע בה החייאה.

במקרה אחר זיהום פטרייתי גרם לפגיעה בראייה בעין אחת.

וכל אירוע כזה לא היה רק עוד אשפוז.

הוא צמצם את האפשרויות שנותרו לרופאים להמשיך לטפל בה.

כלי הדם שמתאימים לצנתרים הפכו נדירים יותר.

הגוף שלה נעשה שברירי יותר.

והטיפול שנועד להחזיק אותה בחיים התחיל בעצמו להעמיד אותה בסכנה.

גם העצמות שלה נפגעו

במהלך השנים אנליז קיבלה טיפולים שכללו סטרואידים.

אחת ההשלכות הקשות הייתה אוסטאופורוזיס משמעותי.

העצמות שלה הפכו חלשות ושבירות מאוד.

בשלב מסוים היא גילתה שהיא מסתובבת עם שבר בירך.

היא אפילו לא הבינה מיד שהעצם נשברה.

לקראת ניתוח לתיקון השבר, רופא מרדים הסביר למשפחה עד כמה מצבה עדין.

אם יהיה צורך בהחייאה, עצם החזה שלה עלולה להישבר בגלל השבריריות הקיצונית של השלד.

המילים האלה נשארו איתה.

ואז היא הסתכלה במראה והבינה שמשהו חייב להשתנות

אחרי הניתוח היא הסתכלה על עצמה.

היא כמעט לא זיהתה את האדם שמביט אליה בחזרה.

היא הייתה בת 21 בלבד.

אבל כבר היו מאחוריה שנים של אשפוזים, תרופות, ירידה במשקל, כאבים וטיפולים.

הסטרואידים שינו את מראה פניה.

השיער שלה נפגע.

הגוף שלה היה חלש.

לדבריה, היא הבינה שהיא כבר לא רוצה שכל החלטה רפואית תתמקד בשאלה אחת בלבד:

איך להאריך את החיים?

היא התחילה לשאול שאלה אחרת.

איזה סוג חיים נשאר לה?

"אני לא רוצה יותר כמות, אני רוצה איכות"

זו הייתה הנקודה שבה אנליז ביקשה להתחיל להתמקד בטיפול פליאטיבי.

טיפול פליאטיבי אינו בהכרח הפסקת טיפול.

המטרה שלו היא לשפר איכות חיים ולהפחית כאב וסבל אצל אנשים עם מחלות קשות.

אבל עבור המשפחה שלה, המילים היו קשות לשמיעה.

במשך שנים כולם נלחמו.

כל זיהום.

כל ניתוח.

כל אשפוז.

כל יום נוסף.

ועכשיו אנליז אמרה שהיא עייפה.

אבא שלה שאל: "אז את מוותרת?"

אחד האנשים שהיו לצדה לאורך כל הדרך היה אביה.

הוא בילה לילות ליד מיטתה בבית החולים.

עזר עם תרופות.

נשאר איתה כשהכאב היה קשה.

ודאג לה בתקופות שבהן בקושי הצליחה לתפקד.

באחד הערבים הם עמדו במטבח ודיברו.

אנליז אמרה לו שהיא כבר לא מסוגלת להמשיך כך.

התשובה הראשונה שלו הייתה כואבת.

הוא שאל אם היא פשוט מוותרת.

אנליז ניסתה להסביר לו את ההבדל.

מבחינתה, היא לא ויתרה.

היא פשוט הגיעה לקצה היכולת שלה לסבול.

"נלחמתי. פשוט הספיק לי"

זו נקודה שהיא חוזרת אליה שוב ושוב.

היא אינה רוצה שאנשים יחשבו שבחירה בטיפול פליאטיבי או בסיוע רפואי במוות פירושה שלא נלחמה מספיק.

להפך.

היא מרגישה שנלחמה כמעט כל חייה הבוגרים.

יותר מעשור של כאב.

עשרות זיהומים.

ניתוחים.

טיפולים ניסיוניים.

ימים ולילות בבתי חולים.

תקוות שמשהו חדש יעזור.

ואז אכזבה נוספת.

לדבריה, מגיע שלב שבו אדם יכול לומר:

עשיתי כל מה שיכולתי.

"אני לא חיה. אני פשוט שורדת"

עבור אנליז, זה היה ההבדל שהכריע בסופו של דבר.

להיות בחיים מבחינה רפואית אינו בהכרח אותו הדבר כמו לחיות.

היא מתארת כאב כמעט קבוע.

בחילות.

הקאות.

חולשה.

פרוצדורות רפואיות.

פחד מזיהום נוסף.

ופחד מהיום שבו הטיפול שמחזיק אותה בחיים כבר לא יהיה אפשרי.

בימים קשים במיוחד היא יכולה להקיא פעמים רבות.

הכאב שלה נעשה קשה יותר ויותר לשליטה.

ולדבריה, היא כבר לא ראתה מסלול שבו מצבה משתפר.

רק הידרדרות.

המחלה עצמה אינה תמיד סופנית

חשוב להדגיש את הנקודה הזאת.

AAG אינה בהכרח מחלה סופנית אצל כל אדם שמקבל את האבחנה.

היא נדירה מאוד, ואין לה ריפוי מלא ידוע, אבל חלק מהמטופלים מצליחים לנהל את התסמינים במשך שנים באמצעות טיפולים שונים.

המקרה של אנליז שונה בגלל הסיבוכים הקשים שהתפתחו אצלה, הנזק לאיברים והמצב הרפואי הכולל.

זו גם הסיבה שאישור לסיוע רפואי במוות אינו ניתן רק על בסיס שמה של מחלה.

באוסטרליה הדרומית קיימים תנאים רפואיים ומשפטיים מחמירים.

היא הייתה צריכה לעבור הערכות רפואיות

בדרום אוסטרליה, אדם אינו יכול פשוט לבקש למות ולקבל מיד אישור.

כדי להיות זכאי להליך, עליו להיות בגיר, בעל יכולת לקבל החלטות, לפעול מרצונו וללא כפייה, ולעמוד בתנאים רפואיים מוגדרים.

המחלה חייבת להיות חשוכת מרפא, מתקדמת וצפויה להמשיך להידרדר.

עליה לגרום לסבל שהאדם עצמו אינו רואה דרך נסבלת להקל עליו.

וצריכה להיות הערכה רפואית שהמחלה תקצר את חייו בתוך פרק הזמן המוגדר בחוק.

שני רופאים נדרשים להעריך את הזכאות.

אנליז עברה את התהליך.

ובתוך כשלושה שבועות קיבלה את האישור.

ואז היא התחילה לבכות

אבל לא מהסיבה שאנשים אולי מצפים.

היא בכתה מאושר.

גם לה זה הרגיש מוזר.

איך אדם בן 26 יכול להיות מאושר כשהוא מקבל אישור לסיים את חייו?

עבור אנליז, התשובה אינה קשורה לרצון למות.

היא קשורה לפחד מהדרך שבה היא עלולה למות בלי האפשרות הזאת.

עוד זיהום.

עוד טיפול כושל.

עוד הידרדרות.

עוד כאבים שאין דרך להקל עליהם.

הידיעה שהיא לא תהיה חייבת להגיע לשלב שבו הסבל כבר בלתי נסבל נתנה לה תחושת הקלה.

היא אומרת שהיא עדיין מפחדת מהמוות

גם אחרי שקיבלה את האישור, אנליז אינה מתארת את המוות בצורה רומנטית.

היא אמרה בפירוש שהוא מפחיד אותה.

מאוד.

היא לא רוצה להפסיק להתקיים.

היא לא שמחה על כך שחייה קצרים.

היא הייתה רוצה להישאר.

וזה מה שהופך את ההחלטה לכל כך מורכבת.

מבחינתה, הבחירה אינה בין חיים טובים לבין מוות.

הבחירה היא בין מוות שיגיע בעקבות הידרדרות המחלה לבין האפשרות לשלוט במידה מסוימת בזמן ובאופן שבו הסבל יסתיים.

הדבר שהכי שובר אותה הוא העתיד שלא יהיה

כשהיא מדברת על כאב, היא נשמעת כמעט רגילה אליו.

אחרי שנים רבות, הכאב הפך לחלק מהחיים.

אבל כשאנליז מתחילה לדבר על הדברים שלעולם לא תחווה, הקול שלה נשבר.

החברות שלה מתארסות.

מתחתנות.

נכנסות להיריון.

יולדות ילדים.

והיא שמחה בשבילן.

באמת.

אבל במקביל, כל תמונה כזאת מזכירה לה את החיים שהיא כנראה לא תקבל.

"לא תהיה לי הזדמנות להיות אמא"

זה אחד הדברים שהכי קשה לה לקבל.

אנשים מבוגרים שמתמודדים עם סוף החיים יכולים לעיתים להסתכל לאחור.

לזכור נישואים.

ילדים.

טיולים.

קריירה.

עשרות שנים של זיכרונות.

אנליז רק בת 26.

מבחינתה, הדבר שמפחיד אינו רק המוות.

זה העתיד שמעולם לא הספיקה לחיות.

היא לא רוצה להגיע לסוף כשכל מה שהיא יכולה לזכור מהבגרות שלה הוא חדרי בית חולים.

לכן היא הכינה רשימה של דברים שהיא רוצה להספיק

אנליז יצרה רשימת משאלות ובה כ-20 חוויות.

לא כולן דרמטיות.

חלקן דברים שאנשים בריאים בגילה בכלל לא היו חושבים להכניס לרשימה.

להיות עצמאית.

לחוות רגעים רגילים.

לעשות דברים שגורמים לה להרגיש שהיא חיה ולא רק עוברת עוד יום רפואי.

אחת המשאלות נגעה לחתונה.

היא שכנעה את עצמה שהיא בכלל לא רוצה להתחתן

במשך תקופה אנליז אמרה לעצמה שנישואים אינם חשובים לה.

שהיא לא צריכה חתונה.

שהיא לא חולמת על שמלה לבנה.

אבל כשהתמודדה בכנות עם המחשבות האלה, היא הבינה שהסיפור מורכב יותר.

אולי היא אמרה לעצמה שהיא לא רוצה חתונה משום שהיה קל יותר מאשר להודות שהיא חוששת שלעולם לא תהיה לה הזדמנות להתחתן.

אז היא החליטה לעשות משהו בקשר לזה.

היא לבשה שמלת כלה.

והצטלמה בה עם המשפחה.

לא משום שהיא התחתנה.

אלא משום שרצתה לפחות לחוות את התחושה.

משאלה אחרת הייתה לראות לידה

אנליז תמיד רצתה להיות אמא.

היא ידעה שככל הנראה לא תזכה לכך.

אישה ששמעה על סיפורה החליטה להעניק לה חוויה יוצאת דופן.

היא הזמינה אותה להיות נוכחת בלידה של התינוק שלה.

עבור אנליז, זה היה רגע משמעותי מאוד.

להיות נוכחת בתחילת חיים חדשים דווקא בזמן שהיא עצמה מתמודדת עם סוף חייה.

היא ממשיכה לנסות להשלים כמה שיותר מהרשימה.

אבל הגוף שלה מציב מגבלות.

בשלב מסוים היא כבר לא יכלה להמשיך לקבל את התזונה הרגילה שלה

במשך שנים התזונה התוך ורידית הייתה אחת הדרכים המרכזיות שבהן נשארה בחיים.

אבל זיהומים חוזרים ונזק לכלי הדם הפכו את המשך הטיפול למסוכן וקשה יותר.

באחת התקופות היא כבר הייתה מספר שבועות ללא העירוי שעליו הסתמכה.

לדבריה, הרופאים נאלצו להתמודד עם שאלה אכזרית.

האם הטיפול עדיין מאריך חיים?

או שהוא כבר בעיקר מאריך סבל ויוצר סיכון נוסף?

עבור אנליז, השאלה הזאת נמצאת במרכז ההחלטה שלה.

חברה שלה עברה את אותו מסלול לפניה

אחת הדמויות שהשפיעו מאוד על ההחלטה הייתה צעירה בשם לילי.

גם לילי התמודדה עם מחלה נדירה דומה.

השתיים הכירו בעקבות הפעילות של אנליז למען אנשים שמתמודדים עם מחלות נדירות.

הקשר ביניהן הפך במהירות לחברות קרובה.

שתיהן הכירו את אותה שפה.

האשפוזים.

הצנתרים.

הכאב.

התסכול כשהגוף אינו מתפקד.

והמאבק לגרום לאנשים להבין מחלה שכמעט אף אחד לא מכיר.

בהתחלה אנליז לא הבינה איך לילי יכולה לבחור למות

כשלילי סיפרה שהיא מתכוונת להשתמש בסיוע רפואי במוות, אנליז התקשתה להבין.

היא שאלה אותה איך יודעים שהגיע הרגע.

איך אפשר להסתכל על שקיעה יפה ולומר שלא רוצים לראות עוד אחת מחר.

מבחינת אנליז, אפילו בתוך הסבל עדיין היו רגעים שבהם העולם נראה יפה.

התשובה של לילי הייתה פשוטה.

יום אחד, היא אמרה לה, פשוט תדעי.

אנליז הייתה בחדר כשלילי מתה

כשהגיע היום, לילי ביקשה שהאנשים הקרובים אליה יהיו לצדה.

אנליז הייתה אחת מהם.

היא כבר איבדה כמה חברים צעירים למחלות קשות.

אבל המוות של לילי הרגיש שונה מבחינתה.

היא תיארה אותו כשקט ושליו.

לא מוות שהגיע אחרי הידרדרות פתאומית וטראומטית.

לא עוד מצב חירום רפואי.

אלא פרידה שבה לילי ידעה מה קורה והייתה מוקפת באנשים שאהבה.

החוויה הזאת נשארה אצל אנליז.

אבל היא עדיין לא הייתה מוכנה לבחור בזה עבור עצמה

גם לאחר שראתה את לילי, אנליז המשיכה להילחם.

היא קיוותה לעוד טיפול.

עוד נס.

עוד שינוי.

לדבריה, בכל פרוצדורה או ניתוח הייתה גם מחשבה קטנה שאולי פשוט לא תתעורר.

לא מפני שלא רצתה לחיות.

אלא משום שהעייפות מהסבל הייתה עצומה.

עם הזמן היא הרגישה שהיא מתקרבת בדיוק לנקודה שלילי ניסתה להסביר לה.

הנקודה שבה "עוד יום" כבר אינו בהכרח מתנה אם הוא מורכב בעיקר מכאב ופחד.

"אני לא רוצה למות"

זו אולי השורה החשובה ביותר בכל הסיפור שלה.

אנליז לא רוצה למות.

היא רוצה עתיד.

אבל היא גם יודעת שלפי הרופאים, העתיד הזה לא נראה כמו העתיד של בני 26 אחרים.

המחלה שלה מתקדמת.

האפשרויות הרפואיות מצטמצמות.

והיא מפחדת להגיע למצב שבו כבר לא תהיה מסוגלת להיות האדם שהיא מכירה.

היא מפחדת לאבד את העצמאות שלה

בשבועות ובחודשים שבהם מצבה הידרדר, אחת הדאגות המרכזיות שלה הייתה לא רק הכאב.

זו הייתה אובדן העצמאות.

היא רוצה להיות מסוגלת לדבר.

להחליט.

להיפרד.

להיות נוכחת עם המשפחה.

מבחינתה, חשוב שהבחירה תיעשה כשהיא עדיין מסוגלת לקבל אותה באופן מלא.

החוק בדרום אוסטרליה דורש יכולת לקבל החלטות גם כחלק מתהליך הזכאות, וזה חלק מהסיבה שאנשים במצבים כאלה צריכים לחשוב על הנושא עוד לפני שהם מגיעים לשלבים האחרונים של מחלתם.

והיא יודעת שההקלה שלה תהיה הכאב של המשפחה

אנליז אינה מתעלמת מהצד השני של ההחלטה.

אחד הדברים שהכי מכאיבים לה הוא הידיעה שסיום הסבל שלה יתחיל סוג אחר של סבל עבור האנשים שאוהבים אותה.

ההורים שלה יישארו בלי בת.

החברים יישארו עם זיכרונות.

המשפחה תצטרך לחיות עם האובדן.

עבורה זה אולי החלק הקשה ביותר בהחלטה.

לדבריה, היא יודעת שהיא תהיה משוחררת מהכאב.

אבל היא גם יודעת שהכאב לא ייעלם.

הוא פשוט יעבור לאנשים שהיא משאירה מאחור.

ועדיין, האישור נתן לה שלווה

לפני שקיבלה את האישור, העתיד הרגיש לה כמו איום.

היא לא ידעה אם המוות יגיע בעקבות זיהום.

אם הגוף שלה יפסיק להיות מסוגל לקבל תזונה.

אם הכאב יהפוך בלתי נסבל.

או אם תיאלץ לעבור עוד ועוד התערבויות רפואיות.

עכשיו היא יודעת שיש לה אפשרות אחרת.

היא לא חייבת להשתמש בה ברגע מסוים רק משום שקיבלה אישור.

בתהליך החוקי ניתן לבחור לא להמשיך.

אבל עצם הידיעה שהאפשרות קיימת הפחיתה עבורה חלק מהחרדה.

היא לא רוצה שיזכרו אותה רק בגלל המוות

ככל שהסיפור שלה קיבל תשומת לב, אנליז התחילה לחשוש ממשהו נוסף.

שהיא תהפוך בעיני הציבור ל"בחורה של הסיוע במוות".

שהחיים שלה יצטמצמו להחלטה האחרונה שלה.

אבל היא רוצה שאנשים יראו יותר מזה.

את אנליז.

בחורה צעירה שאוהבת את המשפחה שלה.

שאוהבת לצחוק.

שיש לה חלומות.

שנאלצה להתמודד עם נסיבות שאף אדם בגילה לא היה בוחר לעצמו.

היא רוצה שהמסר שלה יהיה קשור לחיים לא פחות מאשר למוות.

המסר שלה לאנשים בריאים פשוט מאוד

אנליז אומרת שכולנו מתנהגים לפעמים כאילו העתיד מובטח.

אנחנו רצים.

עובדים.

מתכננים את השנה הבאה.

חוסכים לחופשה הבאה.

אומרים שנדבר עם חבר "מתישהו".

שנבקר את ההורים בשבוע הבא.

שנגיד לאדם שאנחנו אוהבים אותו בהזדמנות אחרת.

אבל שום דבר אינו מובטח.

אנחנו לא יודעים מה יקרה מחר.

וזו לא אמירה פסימית מבחינתה.

זו דווקא סיבה לחיות יותר עכשיו.

"תחבקו את האנשים שלכם"

היא מבקשת מאנשים לעצור מדי פעם.

לבדוק מה שלום החברים.

להתקשר למישהו שמתגעגעים אליו.

לחבק את האנשים שאוהבים.

לומר להם את זה.

לא לחכות.

אחרי שנים שבהן חלק עצום מחייה נקבע על ידי לוחות טיפולים, בדיקות ואשפוזים, אנליז מרגישה שלמדה את הערך של הרגעים הקטנים בצורה שרוב האנשים לומדים רק מאוחר יותר בחיים.

היא גם רוצה שאנשים ידברו יותר על מוות

עבור רבים, עצם המילה מעוררת פחד.

אנחנו מתכננים חתונה במשך שנה.

מתכננים חופשה חודשים מראש.

כותבים צוואה רק כשאנחנו מבוגרים.

ומנסים לא לדבר על הרגע שבו החיים יסתיימו.

אנליז חושבת שהשתיקה הזאת מקשה על משפחות דווקא כאשר הן צריכות לקבל את ההחלטות הקשות ביותר.

עוד לפני שבחרה בסיוע רפואי במוות, היא הפכה לפעילה בתחום של תכנון רפואי מקדים.

היא רצתה שהמשפחה והרופאים ידעו מה היא רוצה אם יום אחד לא תהיה מסוגלת לדבר בעצמה.

מבחינתה, עצם קבלת ההחלטות האלה החזירה לה מעט שליטה.

הסיפור שלה אינו ויכוח פשוט בעד או נגד

סיוע רפואי במוות הוא אחד הנושאים המורכבים והשנויים ביותר במחלוקת ברפואה ובחברה.

יש אנשים שרואים בו זכות של אדם חולה לבחור כיצד ייראו רגעיו האחרונים.

אחרים מעלים חששות מוסריים, דתיים ורפואיים עמוקים.

הסיפור של אנליז אינו פותר את הוויכוח הזה.

אבל הוא ממחיש מדוע הנושא אינו תיאורטי עבור האנשים שנמצאים בתוכו.

עבור אנליז, זו לא שאלה פילוסופית.

זה הגוף שלה.

הכאב שלה.

המשפחה שלה.

והזמן המוגבל שנשאר לה.

היא לא מבקשת מאנשים להבין כל החלטה שלה

אבל היא כן רוצה שיבינו דבר אחד.

היא לא הגיעה לרגע הזה משום שלא ניסתה מספיק.

לדבריה, במשך שנים היא עשתה בדיוק את ההפך.

היא ניסתה כמעט הכול.

נלחמה בזיהומים.

עברה טיפולים.

שרדה ניתוחים.

התעוררה לעוד בוקר ועוד בוקר.

גם כשלא רצתה עוד אשפוז.

גם כשהכאב היה קשה.

גם כשאיבדה חברים בדרך.

מבחינתה, הבחירה אינה להפסיק להילחם.

זו הבחירה לקבוע מתי המלחמה הסתיימה.

בגיל 26 היא יודעת משהו שרובנו מעדיפים לא לחשוב עליו

אנליז הולנד יודעת שהזמן שלה קצר.

היא יודעת שהחיים שהיא תכננה לעצמה כנערה כנראה לא יקרו.

אבל היא עדיין מנסה למלא את הזמן שנשאר בחיים.

לא רק בטיפולים.

לא רק בפרידות.

אלא בדברים שגורמים לה להרגיש אנושית.

שמלת כלה.

משפחה.

לידה של תינוק.

שקיעה.

חברים.

רגעים קטנים.

מבחינתה, הם כבר לא דברים שאפשר לדחות.

והיא עדיין מקווה שהסיפור שלה יעזור למישהו אחר

אנליז כבר לא מצפה שהסיפור שלה ישנה את מה שקורה בגופה.

אבל היא מקווה שהוא יכול לשנות משהו עבור האדם הבא.

אולי אדם עם מחלה נדירה יגיע לאבחנה מהר יותר.

אולי משפחה תתחיל לדבר מוקדם יותר על רצונות רפואיים.

אולי מישהו ייקח ברצינות כאב של אדם צעיר במקום לומר לו שהוא "נראה בריא".

ואולי אדם בריא יקרא את הדברים וייזכר לשלוח הודעה למישהו שהוא אוהב.

אם משהו טוב יכול לצמוח מכל השנים הקשות האלה, אנליז רוצה שזה יהיה זה.

היא לא רוצה למות, היא רוצה להפסיק לסבול

וזה אולי המשפט שמסביר את ההחלטה שלה יותר מכל דבר אחר.

אישה בת 26 שמסתכלת על חברותיה בונות את העתיד שלהן ואינה רוצה לוותר על העתיד שלה.

אבל הגוף שלה כבר לא נותן לה את אותה בחירה.

לדבריה, היא יודעת שהמוות יגיע בגלל המחלה.

הסיוע הרפואי אינו מבחינתה החלטה אם למות.

אלא החלטה כיצד להתמודד עם סוף שכבר מתקרב.

היא עדיין מפחדת.

עדיין עצובה.

ועדיין רוצה עוד זמן.

אבל בפעם הראשונה אחרי שנים שבהן המחלה החליטה בשבילה מתי לאכול, מתי לישון, מתי להתאשפז ומתי לסבול, היא מרגישה שההחלטה האחרונה נשארה בידיה.

ולכן, כשהרופא הודיע שהבקשה שלה אושרה, היא בכתה.

לא משום ששמחה שהחיים עומדים להסתיים.

אלא משום שסוף סוף ידעה שלא תהיה חייבת לתת למחלה לבחור גם את הדרך שבה הם יסתיימו.

חנות המתנות בעיצוב אישי שמשגעת את ישראל! לחצו למתנה הבאה שלכם

חיים לסיים חיים
[fbcomments]
« פוסט קודם

השארת תגובה

ביטול

תן לנו לייק
‎דיילי באזז - חדשות, קצת אחרת‎
צילומי הריון
פרסומת
  • גיפטיפיי – מתנות עם סיפור
  • שטיחי כניסה בעיצוב אישי
  • מתנות ליום הולדת
חדש בבאזז

לא נמצאו פוסטים

גלילה לראש העמוד
דלג לתוכן
פתח סרגל נגישות

כלי נגישות

  • הגדל טקסט
  • הקטן טקסט
  • גווני אפור
  • ניגודיות גבוהה
  • ניגודיות הפוכה
  • רקע בהיר
  • הדגשת קישורים
  • פונט קריא
  • איפוס