אנה כריסטינה הייתה בת 49 כשחייה, לדבריה, השתנו בתוך לילה אחד.
הנישואים שלה התפרקו.
היא ובעלה כבר החליטו להתגרש.
ובכל זאת, במשך תקופה מסוימת הם המשיכו לגור תחת אותה קורת גג בביתם באירוויין שבקליפורניה, בזמן שהפרידה הפכה לרשמית.
ואז אנה התחילה להרגיש רע.
בהתחלה היו אלה כאבים בלתי מוסברים.
אחר כך חולשה.
הכאב התפשט בכל הגוף.
עד שלדבריה הגיעה למצב שבו אפילו מצמוץ הפך לייסורים.
כעבור זמן קצר היא כבר כמעט לא הצליחה לזוז.
אבל אנה משוכנעת שהיא יודעת מה גרם לכך.

לטענתה, בעלה, שאותו היא מכנה בשם "סם", הרעיל אותה בהדרגה באמצעות רעל שהכניס לקפה שלה.
והסיבה, היא מאמינה, הייתה פוליסת ביטוח חיים בשווי מיליון דולר שבה הוא עדיין הופיע כמוטב.
מה שקרה לאחר מכן נשמע כמו סיפור שקשה להאמין לו.
אנה טוענת שגופה חדל לתפקד, שהיא עזבה אותו, ראתה את הוריה ואחותה שמתו, פגשה את ישו וחוותה את מה שהיא מתארת כגן עדן.
ואז, לדבריה, היא חזרה.
הנישואים כבר הגיעו לסוף
בדצמבר 2008 החליטו אנה וסם להתגרש.
השניים הכירו שנים רבות קודם לכן והקימו משפחה, אבל היחסים הידרדרו.
אנה מספרת שבשלב הזה כבר הייתה נחושה לצאת מהנישואים.
אלא שבגלל נסיבות שונות הם עדיין המשיכו להתגורר באותו בית בזמן שההליך התקדם.
ואז, זמן קצר לאחר החתימה על מסמכי הגירושים, היא התחילה לחלות.
בהתחלה היא לא ידעה מה קורה.
הכאבים היו מפוזרים.
העייפות החריפה.
והגוף שלה הרגיש כאילו הוא מתפרק מבפנים.
היא טוענת שהרעל היה בתוך הקפה
בדיעבד, אנה השתכנעה שהקפה של הבוקר היה המקור.
לטענתה, סם הוסיף לתוכו רעל עכברים במנות קטנות.
היא לא הבחינה בכך בזמן אמת.
רק לאחר מכן, כשהתחילה לחבר בין הפרטים, היא הגיעה למסקנה שמישהו ניסה להרעיל אותה.
לדבריה, היה גם מניע אפשרי.
פוליסת ביטוח החיים שלה.
אנה מספרת ששכחה להסיר את בעלה כמוטב בפוליסה שהייתה שווה כמיליון דולר.
מבחינתה, העובדה הזאת הסבירה מדוע אדם שכבר היה בדרכו החוצה מהנישואים עשוי לרצות במותה.
אבל חשוב להדגיש שהטענה הזו מעולם לא הוכחה בבית משפט.
סם לא הואשם בהרעלה.
והגרסה שאנחנו מכירים מגיעה מאנה עצמה.
"לא יכולתי אפילו למצמץ בלי כאב"
המצב שלה המשיך להידרדר.
אנה תיארה כאבים כל כך קשים עד שלדבריה אפילו תנועה זעירה של העיניים הייתה בלתי נסבלת.
היא הייתה יושבת במשך שעות על הספה בעיניים עצומות, מנסה לא לזוז.
ואז, בינואר 2009, היא מספרת שהמצב הגיע לנקודת קיצון.
היא שכבה במיטה.
גופה היה משותק.
היא לא הצליחה לזוז.
לא הצליחה לצעוק.
והרגישה שהגוף פשוט הולך ונכבה.
מבחינת אנה, זה היה הרגע שבו החלה החוויה ששינתה את כל תפיסת העולם שלה.
ואז היא שמעה קול
בעודה שוכבת חסרת יכולת לזוז, אנה טוענת ששמעה קול אלוהי.
לא קול רגיל בחדר.
אלא נוכחות שהיא פירשה מיד כרוחנית.
המסר שקיבלה, לדבריה, היה שאין לה צורך לפחד.
היא עומדת לצאת למסע.
ובמקום האימה שאפשר היה לצפות לה ברגע כזה, אנה מספרת שמשהו מוזר קרה.
הפחד נעלם.
היא הרגישה שהיא יוצאת מהגוף
אנה מתארת תחושה של ניתוק מהגוף הפיזי.
כאילו מה שאנחנו קוראים לו "אני" כבר לא נמצא בתוך הגוף ששכב על המיטה.
היא מספרת שהתחילה להבין, לפחות מבחינתה, מה פירוש המוות.
אבל היא לא מתארת חושך.
לא תחושת ריקנות.
ולא פחד.
להפך.
היא מתארת אור.
שקט.
תחושה של תנועה קדימה ללא התחלה ברורה וללא סוף.
ובעיקר, שלווה עצומה.
ואז, לדבריה, היא ראתה את ישו
בתוך החוויה הופיעה דמות שאנה זיהתה כישו.
לדבריה, הוא עמד מולה והושיט את ידו.
אנה, שהייתה נוצרייה מאמינה עוד לפני האירוע, לא הרגישה שהיא רוצה לחזור לחייה הקודמים.
היא רצתה ללכת איתו.
מבחינתה, המקום שבו נמצאה הרגיש אמיתי יותר, בטוח יותר ושלו יותר מכל דבר שהכירה.
היא מתארת תחושה שלא היו בה גבולות רגילים של זמן ומרחב.
לא התחלה.
לא סוף.
רק אור ותחושת אהבה עמוקה.
ואז הופיעה המשפחה שלה
החוויה הפכה אישית עוד יותר כאשר אנה מספרת שראתה את הוריה, שכבר לא היו בחיים.
הם לא נראו לה בדיוק כפי שנראו בעולם הפיזי.
היא מתארת אותם כמעין גופים של אור.
אבל הדמות שהשפיעה עליה יותר מכל הייתה אחותה, נדיה.
נדיה מתה בהתאבדות בגיל 35.
ולמשך שנים אנה נשאה איתה שאלות כואבות לגבי מה שקרה לאחותה אחרי המוות.
היא גדלה עם האמונה שהתאבדות היא חטא חמור
עבור אנה, המפגש עם נדיה היה משמעותי במיוחד בגלל הרקע הדתי שלה.
היא גדלה עם הרעיון שאדם שמת בהתאבדות חוטא באופן חמור ושגורלו בעולם הבא עלול להיות נורא.
אבל בחוויה שלה, אחותה לא הייתה בגיהינום.
היא הייתה במקום שאנה זיהתה כגן עדן.
מאושרת.
שלווה.
מוקפת אור.
עבור אנה, המראה הזה שינה לחלוטין את הדרך שבה היא הבינה את אלוהים.
היא הגיעה למסקנה שאלוהים, כפי שהיא חוותה אותו, רחום הרבה יותר מבני אדם.
"אנחנו שופטים, אבל אלוהים מבין"
אחד הדברים שאנה לקחה מהחוויה הוא תחושת חמלה עמוקה יותר כלפי אנשים שמגיעים לנקודות הקשות ביותר בחיים.
מבחינתה, העובדה שראתה את אחותה במקום של אהבה ולא של עונש הייתה מסר ברור.
בני אדם עשויים לשפוט.
להחליט מי "טוב" ומי "רע".
מי ראוי למחילה ומי לא.
אבל החוויה שלה גרמה לה להאמין שהדבר האלוהי אינו פועל באותו אופן.
עבור משפחות שאיבדו אדם בהתאבדות, המסר הזה הפך בהמשך לאחד החלקים המרכזיים בסיפור שהיא מספרת ברחבי העולם.
ואז כולם הלכו לעבר סעודה
אנה מתארת שלב נוסף שבו בני משפחתה החלו להתקדם לעבר מעין סעודה או משתה עם ישו.
נדיה, לדבריה, קראה לכולם להצטרף.
אנה הייתה נרגשת.
היא רצתה להיות איתם.
מבחינתה, היא כבר לא הרגישה שהחיים בעולם שממנו הגיעה הם הדבר שהיא צריכה להיאחז בו.
ואז קרה משהו בלתי צפוי.
המשפחה נעלמה מעיניה.
והחוויה השתנתה בבת אחת.
"הנשמה שלי קפצה בחזרה לגוף"
אנה מתארת את החזרה כפתאומית.
לא החלטה מודעת.
לא מסע איטי.
אלא כאילו משהו משך אותה בחזרה.
לדבריה, הנשמה שלה פשוט "קפצה" אל הגוף.
ובתוך רגע היא שוב הייתה בחדר.
במיטה.
עם הגוף שממנו הרגישה שהתנתקה.
אבל משהו היה שונה.
היא טוענת שקמה לפתע מהמיטה
לדברי אנה, אחרי תקופה שבה הייתה כמעט משותקת לחלוטין, היא הצליחה לפתע לקום.
סם עדיין היה במקום.
והיא זוכרת במיוחד את ההבעה שלו כשהבחין שהיא עומדת.
אנה פירשה את פניו כהפתעה מוחלטת.
מבחינתה, הוא היה בטוח שהיא לא תקום שוב.
היא מתארת את הרגע הזה כהוכחה האישית שלה לכך שמשהו בלתי מוסבר התרחש.
אבל הסיפור שלה כולל טענות חמורות עוד יותר
בגרסאות המלאות יותר של סיפורה, אנה מתארת לא רק הרעלה.
היא טוענת שבמהלך התקופה שבה הייתה משותקת, בעלה גם תקף אותה וניסה לחנוק אותה.
אלה טענות קשות מאוד.
אבל גם כאן חשוב להבחין בין עדותה לבין עובדות משפטיות.
לא התקיים משפט שבו נקבע שהאירועים התרחשו כפי שתיארה אותם.
סם לא הורשע בניסיון רצח או בהרעלה.
לכן אי אפשר להציג את הטענות האלה כעובדה מוכחת.
אנה טוענת שבדיקות הראו שהייתה חשופה לרעלים
בהמשך היא סיפרה שפנתה למשטרה עם תוצאות מעבדה שלדבריה הראו חשיפה לרמות גבוהות של מספר חומרים רעילים.
היא טענה שגם העובדה שסם עדיין היה המוטב בפוליסת ביטוח החיים הייתה מבחינתה ראיה למניע.
אבל לדבריה, הרשויות לא פתחו בחקירה שהובילה לכתב אישום.
היא מספרת שהחוויה הזאת הייתה מתסכלת מאוד.
מבחינתה היה לה ברור מה קרה.
מבחינת מערכת המשפט, הסיפור לא הגיע לשלב שבו הטענות נבחנו והוכחו בבית משפט.
סם מעולם לא הואשם
זה אולי הפרט החשוב ביותר כאשר מספרים את סיפורה.
אנה משוכנעת שבעלה ניסה להרוג אותה.
אבל העובדה שהוא מעולם לא הואשם מחייבת זהירות.
לטענתה, הוא עזב בסופו של דבר את ארצות הברית.
באופן מפתיע, היא מספרת שהעזיבה שלו העניקה לה דווקא תחושת ביטחון.
היא חששה שאילו היה נשפט, נכלא ומשוחרר כעבור שנים, הוא עלול לנסות לפגוע בה שוב.
כאשר עזב את המדינה, היא הרגישה שהיא יכולה סוף סוף להפסיק להביט מעבר לכתף.
החוויה שינתה את היחס שלה למוות
לפני האירוע אנה הייתה אדם מאמין.
אבל לדבריה, האמונה שלה הייתה שונה לחלוטין אחרי מה שחוותה.
לפני כן המוות היה דבר מפחיד.
בלתי ידוע.
סופי.
אחרי החוויה, היא מספרת שהפחד כמעט נעלם.
מבחינתה, המוות אינו סוף.
הוא מעבר.
והדבר המרכזי שהיא זוכרת מהצד השני אינו פחד אלא אהבה.
היא גם החלה לדבר בפני אחרים על מה שחוותה
עם השנים אנה התחילה לשתף את הסיפור שלה בפומבי.
היא הופיעה באירועים העוסקים בחוויות סף-מוות ובחוויות רוחניות.
היא סיפרה את סיפורה בכנסיות, בפודקאסטים ובערוצי וידאו.
היא גם כתבה ספר בשם "My Sweet Encounter with Death".
מבחינתה, הסיפור אינו רק על מה שקרה לה.
הוא נועד במיוחד לאנשים שאיבדו בני משפחה בנסיבות טראומטיות.
קורבנות אלימות.
התאבדות.
מוות פתאומי.
אנשים שנשארו מאחור עם השאלה:
"האם האדם שאהבתי היה לבד ברגע האחרון?"
המסר של אנה הוא שלא.
היא הפכה את החוויה לשליחות
במהלך חייה המקצועיים אנה עבדה בתפקידי ניהול וכספים בכירים.
היא שימשה בתפקידים כמו סמנכ"לית כספים וסמנכ"לית תפעול בארגונים שונים.
אבל אחרי החוויה היא התחילה להקדיש יותר מזמנה לעמותות ולפעילות דתית וחברתית.
היא גם הקימה פעילות רוחנית שמתמקדת במסר של חמלה, אמונה והפחתת הפחד מהמוות.
החוויה, בין אם מפרשים אותה כרוחנית, רפואית או פסיכולוגית, הפכה לנקודת המפנה המרכזית בחייה.
אבל מה המדע אומר על חוויות סף-מוות?
אנה רחוקה מלהיות האדם היחיד שמספר על חוויה כזאת.
במשך שנים תועדו אנשים שהיו במצבים רפואיים קריטיים ותיארו לאחר מכן תחושות דומות.
יציאה מהגוף.
אור בהיר.
תחושת שלווה.
מפגש עם קרובי משפחה שמתו.
מעבר דרך מנהרה.
או נוכחות רוחנית.
יש אנשים שרואים בעדויות האלה הוכחה לכך שהתודעה ממשיכה להתקיים אחרי המוות.
אחרים מחפשים הסברים בתוך פעילות המוח.
קיימים כמה הסברים אפשריים, אבל אין תשובה סופית
חוקרים העלו אפשרות שחוסר חמצן, שינויים בפעילות החשמלית של המוח, שחרור חומרים כימיים, זיכרונות, חלומות ותהליכים שמתרחשים בזמן אובדן וחזרה להכרה יכולים כולם להשפיע על החוויות האלה.
גם התרבות והאמונה של האדם עשויות להשפיע על הדרך שבה הוא מפרש את מה שהוא חווה.
נוצרי עשוי לזהות דמות כישו.
אדם מדת אחרת עשוי לפרש חוויה דומה באופן שונה.
אבל גם אחרי עשרות שנים של מחקר, אין כיום דרך מדעית לקבוע שחוויית סף-מוות היא ביקור אמיתי בעולם הבא.
מצד שני, גם אי אפשר להיכנס לתודעתו של אדם ולבטל את עוצמת החוויה שהוא עבר.
עבור אנה אין שום ספק
אנה אינה מדברת על האירוע כאילו היה חלום.
מבחינתה הוא היה אמיתי.
היא מאמינה שהיא מתה, עזבה את הגוף, הגיעה לגן עדן, פגשה את ישו ואת בני משפחתה ואז חזרה.
אחרים יכולים לפרש את הסיפור אחרת.
רופאים יכולים לחפש מנגנונים נוירולוגיים.
חוקרים יכולים לבקש מסמכים.
וספקנים יכולים להצביע על העובדה שאין הוכחה אובייקטיבית למה שראתה.
אבל מבחינת אנה, החיים שלה מתחלקים לשניים.
לפני אותו לילה.
ואחריו.
והדבר שהכי נגע בה היה דווקא אחותה
מכל הדברים שהיא מתארת, ישו, האור, תחושת היציאה מהגוף, נדמה שהמפגש עם נדיה נשאר אחד הרגעים החזקים ביותר עבורה.
אחותה מתה בגיל צעיר.
הכאב נשאר.
והאמונות הדתיות סביב התאבדות הוסיפו שכבה נוספת של פחד ואשמה.
ואז, בתוך החוויה הזאת, אנה ראתה אותה.
לא סובלת.
לא נענשת.
אלא אהובה.
מבחינתה, זה היה הרגע שבו הבינה שחמלה יכולה להיות גדולה יותר מהכללים שבני אדם יוצרים.
והיא אומרת שהיום היא כבר לא מפחדת למות
זה אולי השינוי הגדול ביותר.
אנה אינה טוענת שהיא רוצה למות.
היא רוצה לחיות.
יש לה משפחה, מטרות ועבודה שהיא מרגישה שעדיין לא הסתיימה.
אבל לדבריה, המוות עצמו כבר אינו מפחיד אותה כפי שהיה פעם.
היא מאמינה שהיא כבר ראתה מה נמצא מעבר לו.
ושהדבר שממתין שם אינו חושך.
אלא אור.
האם היא באמת פגשה את ישו?
זו שאלה שאי אפשר לענות עליה מבחוץ.
אין צילום.
אין בדיקה.
אין ניסוי שיכול לחזור על אותו לילה.
יש רק עדותה של אישה שמספרת שהחוויה הייתה ברורה ואמיתית יותר מכל דבר אחר שחוותה.
אפשר להאמין לה.
אפשר לחשוב שהמוח שלה יצר חוויית סף-מוות בזמן שהייתה במצב רפואי קשה.
ואפשר פשוט לומר שאנחנו עדיין לא יודעים מספיק על התודעה ועל מה שקורה ברגעים שבין חיים למוות.
אבל דבר אחד ברור.
עבור אנה כריסטינה, אותו לילה בינואר 2009 לא היה רק רגע שבו חשבה שהיא עומדת למות.
הוא הפך לרגע שהגדיר את כל מה שבא אחריו.
היא נכנסה אליו כאישה חולה, מפוחדת ולכודה בנישואים שהתפרקו.
ולפי הסיפור שלה, יצאה ממנו עם אמונה חדשה לחלוטין.
לא רק באלוהים.
גם בחיים.
וגם במוות.
מבחינתה, היא כבר גילתה מה נמצא בצד השני.
והדבר שהכי הפתיע אותה היה שלא מצאה שם פחד.
היא מצאה אהבה.
