מערכת דיילי באזזרוב האנשים מעדיפים לא לחשוב יותר מדי על מה שקורה לגוף לאחר המוות.
אנחנו מכירים נתיחות שלאחר המוות בעיקר מסדרות משטרה, סרטי פשע ותוכניות רפואיות, אבל בדרך כלל לא עוצרים לחשוב מה באמת קורה בחדר הנתיחות.
ואז הגיע סרטון אחד ברשת החברתית שגרם למיליוני אנשים להבין פרט שהם כנראה היו מעדיפים לא לדעת.
טכנאי נתיחות מנוסה נשאל שאלה די תמימה:
מה קורה לפירסינגים של אדם לאחר מותו?
התשובה שלו הפכה במהירות לוויראלית.
לדבריו, ברוב המקרים אין צורך להסיר פירסינג מהאוזניים, האף, הגבות או אזורים אחרים.
אבל יש פירסינג אחד שהוא כן מסיר.
פירסינג בלשון.
הסיבה?
במהלך נתיחות מסוימות הלשון ומבני הגרון מוצאים מהגוף לצורך בדיקה יסודית.
הרשת, כצפוי, נכנסה להלם.
הכול התחיל משאלה פשוטה על פירסינג
ג’רלד לדפורד עובד בענף ההלוויות והנתיחות כבר קרוב לשני עשורים.
ברשתות החברתיות הוא צבר קהל גדול בזכות סרטונים שבהם הוא עונה על שאלות שאנשים תמיד רצו לשאול על מוות, נתיחות, בתי לוויות והטיפול בגוף לאחר המוות.
אחת העוקבות שלו שאלה אותו מה קורה לתכשיטי גוף לאחר שאדם מת.
היא רצתה לדעת אם מסירים את הפירסינגים לפני הלוויה.
לדפורד הרגיע אותה.
רובם, לדבריו, יכולים להישאר במקום.
אבל אז הגיע החריג.
“את טבעת הלשון אני כן מוציא”, הסביר.
ומיד אחר כך אמר את המשפט שגרם לאלפי אנשים לעצור את הסרטון.
במהלך הנתיחה, לדבריו, הוא מסיר את הלשון כדי שאפשר יהיה לבדוק אותה ואת האזור שמאחוריה.
“רגע, אתם מוציאים את כל הלשון?”
זו הייתה בערך התגובה של האינטרנט כולו.
אנשים שמעו את ההסבר והתקשו לעכל אותו.
אחת המגיבות כתבה שהיא רק עכשיו הבינה שכל אותם אנשים שבהלוויות שבהן נכחה אולי עברו נתיחה שבה הלשון הוסרה, והיא מעולם לא ידעה.
אחרים כתבו שהם לא היו צריכים לדעת את הפרט הזה.
מישהי אחרת התבדחה שהיא מעדיפה פשוט לא למות בכלל.
והיו מי ששאלו אם אפשר להשאיר מראש הוראה משפטית שאוסרת להסיר את הלשון במהלך נתיחה.
אבל המציאות קצת פחות דרמטית מהכותרות.
הלשון אינה מוסרת בהכרח בכל נתיחה שלאחר המוות.
הדבר תלוי בסוג הנתיחה, בנסיבות המוות ובמה שהפתולוג צריך לבדוק.
אז למה בכלל צריך לבדוק את הלשון?
מבחינה משפטית ורפואית, הלשון והגרון יכולים לספק מידע חשוב מאוד.
כאשר אדם מת בנסיבות לא ברורות, פתולוגים מנסים להבין בדיוק מה קרה.
האם הייתה חסימה של דרכי הנשימה?
האם האדם נחנק?
האם היה חומר זר בתוך הפה או הגרון?
האם יש סימני טראומה?
האם קיימים דימומים ברקמות הצוואר?
האם עצמות או סחוסים באזור נשברו?
במקרים מסוימים, בדיקה חיצונית פשוט לא מספיקה.
לכן ניתן להסיר את איברי הצוואר כמקשה אחת, יחד עם הלשון, הלוע, הגרון ומבנים נוספים, כדי לאפשר בדיקה יסודית.
במקרי חנק זו יכולה להיות בדיקה קריטית
הצוואר הוא אזור חשוב במיוחד ברפואה משפטית.
במקרה שבו קיים חשד לחנק, תלייה או לחץ על הצוואר, הפתולוג צריך לבדוק את המבנים הפנימיים בצורה מדויקת.
אחת העצמות שנבדקות היא עצם הלשון, הידועה בשם עצם ההיואיד.
גם הסחוסים של הגרון והרקמות שסביבם נבדקים.
שברים, שטפי דם או פגיעות אחרות יכולים לספק מידע על מה שהתרחש לפני המוות.
גם הלשון עצמה יכולה להראות סימנים של טראומה.
למשל, האם האדם נשך אותה.
האם יש שטפי דם.
האם יש פציעות אחרות שיכולות להיות קשורות לנסיבות המוות.
וגם סמים או חומרים אחרים יכולים להימצא באזור
לדפורד הסביר שבמהלך הבדיקה רוצים לוודא גם שלא מסתתר חומר כלשהו בחלק האחורי של הפה או הגרון.
טבליות.
שקיות קטנות.
חומרים זרים.
מזון.
חפצים שעלולים לחסום את דרכי הנשימה.
במקרים מסוימים, הפרט הקטן הזה יכול לשנות לחלוטין את קביעת סיבת המוות.
אדם שנראה כאילו מת מסיבה טבעית יכול להתברר כמי שנחנק.
אדם אחר יכול להימצא עם חומר זר שאיש לא ידע שהיה בפיו.
לכן נתיחה שלאחר המוות נועדה להיות יסודית מאוד.
המטרה אינה רק “להסתכל על האיברים”.
המטרה היא לא לפספס שום רמז.
אז האם באמת מוציאים את הלשון בכל נתיחה?
לא.
וזה פרט חשוב.
הכותרות הוויראליות גרמו לאנשים רבים לחשוב שכל אדם שעובר נתיחה מאבד אוטומטית את לשונו.
אבל לפי מקורות רפואיים ופתולוגיים, אין כלל כזה.
בנתיחות משפטיות מסוימות הפתולוג עשוי להסיר את הלשון יחד עם איברי הצוואר כדי לבדוק אותם.
במקרים אחרים אין בכך צורך.
גם סוג הנתיחה משנה.
יש הבדל בין נתיחה משפטית שנועדה לחקור מוות חשוד או לא מוסבר לבין נתיחה רפואית בבית חולים שנועדה להבין מחלה או תהליך רפואי.
היקף הבדיקה נקבע לפי השאלות שעליהן צריך לענות.
מה בכלל קורה במהלך נתיחה שלאחר המוות?
לפני שהפתולוג מתחיל בבדיקה הפנימית, מתבצעת בדרך כלל בדיקה חיצונית.
מתעדים את הגובה והמשקל.
מחפשים פציעות.
מצלמים סימנים מיוחדים.
בודקים צלקות, קעקועים ולעיתים גם את מצב הבגדים והחפצים שנמצאו עם האדם.
לאחר מכן, בהתאם לסוג הנתיחה, בודקים את האיברים הפנימיים.
הלב.
הריאות.
הכבד.
הכליות.
המוח.
ומבנים נוספים לפי הצורך.
דגימות של דם, שתן ורקמות עשויות להישלח למעבדה לצורך בדיקות רעילות, בדיקות מיקרוסקופיות או בדיקות אחרות.
בסופו של דבר, כל הממצאים מתחברים יחד כדי לקבוע את סיבת המוות ואת אופן המוות.
ומה קורה לגוף אחר כך?
זו עוד שאלה שמטרידה אנשים רבים.
בנתיחה רגילה נעשה מאמץ לאפשר לאחר מכן טיפול מכובד בגוף והכנתו להלוויה.
החתכים נסגרים.
בתי הלוויות יכולים לבצע טיפולים קוסמטיים במידת הצורך.
כאשר מדובר בהלוויה עם ארון פתוח, ברוב המקרים האדם שמגיע להיפרד כלל אינו יכול לדעת שנעשתה נתיחה.
וזו בדיוק הסיבה שהתגובות לסרטון של לדפורד היו כל כך משעשעות.
אנשים פתאום הבינו שהם אולי היו בהלוויות של אנשים שעברו נתיחה יסודית מאוד, בלי שאפשר היה לראות זאת מבחוץ.
ומה לגבי פירסינגים?
כאן הסיפור פשוט הרבה יותר.
לדפורד הסביר שפירסינגים באף, באוזניים, בגבות ובאזורים אחרים אינם בהכרח מוסרים.
אבל אם יש פירסינג בלשון והלשון עצמה צריכה להיבדק או להיות מוסרת כחלק ממכלול איברי הצוואר, התכשיט כמובן צריך לצאת.
הדבר הפך לשאלה משעשעת במיוחד ברשת משום שאנשים רבים חשבו שתכשיטים מוסרים אוטומטית מכל גוף.
בפועל, הנהלים משתנים בין מוסדות, מדינות וסוגי חקירות.
לא כל אדם שמת עובר נתיחה
עוד פרט שהלך לאיבוד בתוך הבהלה ברשת הוא שנתיחה מלאה לאחר המוות אינה מתבצעת אצל כל אדם שנפטר.
במקרים שבהם סיבת המוות ידועה וברורה, לעיתים אין צורך בנתיחה.
לעומת זאת, כאשר אדם מת באופן פתאומי, בלתי צפוי, חשוד או אלים, רופא משפטי או חוקר מקרי מוות עשוי להורות על נתיחה.
הדבר תלוי גם בחוק המקומי ובנסיבות.
במקרים משפטיים מסוימים, למשפחה אין בהכרח אפשרות למנוע נתיחה אם הרשויות קובעות שהיא נדרשת לצורך חקירת המוות.
“אני פשוט אבחר בשריפה מיד”
אחרי שהתברר לאנשים מה עשוי לקרות במהלך נתיחה, חלק מהתגובות הפכו דרמטיות במיוחד.
אחד הגולשים כתב שסרטונים כאלה גורמים לו לרצות לבחור בשריפה מיד לאחר המוות.
אחר כתב שהוא סובל יותר מדי חרדה מהמחשבה על מה שמוציאים או מכניסים לגוף לאחר המוות.
אחרים פשוט צחקו על העובדה שהם מפחדים ממשהו שיקרה להם בשלב שבו, מן הסתם, הם כבר לא ירגישו דבר.
התגובות אולי הומוריסטיות, אבל הן חושפות משהו מעניין.
רובנו יודעים מעט מאוד על מה שקורה לגוף אחרי המוות.
וכאשר מישהו מהתחום מספר את הפרטים כפי שהם, גם הליך רפואי שגרתי יכול להישמע פתאום כמו משהו מסרט אימה.
אבל עבור פתולוגים זה פשוט חלק מהעבודה
מה שנשמע לנו קיצוני או מטריד הוא עבור אנשי רפואה משפטית הליך מקצועי שנועד לענות על שאלה אחת חשובה:
למה האדם מת?
כל חתך, בדיקה או דגימת רקמה נעשים מסיבה.
לפעמים מדובר ברמז קטן מאוד.
שטף דם זעיר.
שבר קטן בעצם.
חומר שנמצא מאחורי הלשון.
סימן של חסימה בדרכי הנשימה.
כל אחד מהדברים האלה יכול לספק מידע קריטי למשפחה, למשטרה או לבית המשפט.
במקרים מסוימים נתיחה יכולה לחשוף פשע.
במקרים אחרים היא יכולה לגלות מחלה תורשתית שהמשפחה לא ידעה עליה.
ולפעמים היא פשוט מאשרת שהאדם מת מסיבה טבעית.
אז כן, לפעמים מוציאים את הלשון
אבל לא כי יש איזו מסורת מוזרה בעולם הנתיחות.
ולא כי כל אדם שנפטר עובר את אותו הליך.
במקרים שבהם צריך לבדוק היטב את אזור הפה, הגרון והצוואר, הלשון יכולה להיות חלק ממכלול הרקמות שמוסר לצורך בדיקה.
זה מאפשר לפתולוג לראות דברים שפשוט אי אפשר לראות כשהכול נשאר במקומו.
וכמו כמעט כל דבר אחר בנתיחה שלאחר המוות, המטרה היא לא לזעזע.
המטרה היא למצוא תשובות.
אז בפעם הבאה שאתם רואים סדרת פשע שבה פתולוג מביט בגופה ואומר מיד מה קרה, כדאי לזכור שהמציאות הרבה יותר מורכבת.
ולפעמים הדרך להגיע לאמת עוברת דרך חלקים בגוף שרובנו מעולם לא העלינו בדעתנו שמישהו יצטרך לבדוק מקרוב.