מערכת דיילי באזזעבור אנשים רבים, המראה החיצוני והמשקל יכולים להפוך למקור של חוסר ביטחון. גם בתקופה שבה מדברים יותר על קבלה עצמית, על מגוון של מבני גוף ועל הצגת אנשים אמיתיים יותר בפרסומות וברשתות החברתיות, הפרעות אכילה ממשיכות להשפיע על חייהם של אנשים רבים.
אנני וינדלי, צעירה מדרבישייר שבאנגליה, מכירה את המאבק הזה היטב.
במשך כחמש שנים היא התמודדה עם הפרעת אכילה קשה שהובילה אותה לתת־תזונה חמורה, לאשפוזים חוזרים ולמצב שבו בריאותה הייתה בסכנה ממשית.
בתקופות הקשות ביותר היא אכלה לעיתים כמעט רק פרוסת לחם אחת ביום.
אבל שנים לאחר מכן, אנני החליטה לשתף את הסיפור שלה כדי להראות לאנשים אחרים שמתמודדים עם הפרעות אכילה שגם לאחר תקופה ארוכה וקשה, אפשר להתחיל להשתנות.
המשקל שלה הגיע לכ־29 ק”ג בלבד
אנני, תושבת וולי מור שבדרבישייר, הייתה בת 21 כאשר סיפורה זכה לתשומת לב רחבה.
מצבה היה חמור במיוחד.
משקלה הגיע בשלב מסוים לכ־29 ק”ג בלבד, ומשקל הגוף הנמוך גרם לשורה של בעיות רפואיות.
לדבריה, היא אף נמצאה בסיכון גבוה להתקף לב.
במשך חמש שנים היא עברה שוב ושוב טיפולים רפואיים ואשפוזים בניסיון להתמודד עם הפרעת האכילה ועם הנזק הגופני שנגרם בעקבותיה.
המחלה לא השפיעה רק על מה שאכלה.
היא השתלטה על חלקים רבים מחייה ועל הדרך שבה חשבה על עצמה, על הגוף שלה ועל אוכל.
גם כאשר התחיל תהליך ההחלמה, המאבק לא נעלם בן רגע.
היא אובחנה בשנת 2012
אנני אובחנה עם הפרעת האכילה בשנת 2012.
כעבור כשנתיים החל תהליך ההחלמה שלה, אבל הדרך הייתה רחוקה מלהיות פשוטה.
היא המשיכה לעבור תקופות קשות, טיפולים רפואיים ואשפוזים.
רק באוקטובר 2017 היא הרגישה שמשהו השתנה בצורה משמעותית.
אנני עצמה התקשתה להסביר מה בדיוק קרה באותו זמן, אבל לדבריה, בפעם הזאת ההחלטה להילחם במחלה הגיעה ממנה.
היא תיארה את אותה תקופה כמאבק יומיומי קשה מאוד, שכלל רגשות כואבים ופחדים רבים, אבל גם נחישות להמשיך.
בתוך ארבעה חודשים היא עלתה כמעט 20 ק”ג
אחד השינויים המשמעותיים ביותר הגיע במהלך החודשים שלאחר מכן.
אנני סיפרה שבתוך ארבעה חודשים היא עלתה בערך 19 ק”ג, והגיעה למשקל הגבוה ביותר שלה מאז 2014.
עבור מי שמתמודד עם אנורקסיה, עלייה במשקל יכולה להיות חלק קשה במיוחד מתהליך ההחלמה.
אבל אנני החלה לראות את השינוי בצורה אחרת.
במקום לחשוב רק על המספר שעל המשקל, היא התחילה להתמקד במה שהיא רוצה להיות מסוגלת לעשות בחייה.
ואחד הדברים שעזרו לה במיוחד היה משהו שתמיד אהבה: ריצה.
הריצה הפכה לחלק חשוב בתהליך ההחלמה
אנני סיפרה שהאהבה שלה לריצה עזרה לה להפנות את האנרגיה שלה למקום חדש.
במקום להשקיע את הכוחות בהגבלת המזון ובמחשבות בלתי פוסקות על אכילה ומשקל, היא התחילה להציב לעצמה מטרות אחרות.
הריצה העניקה לה תחושה של הישג והתקדמות.
בשנת 2018 היא אף התאמנה לקראת חצי מרתון צ’סטרפילד, מרוץ של כ־21 ק”מ, שהיה אמור להיות אירוע הסיבולת הראשון שלה.
במהלך ההכנות היא התאמנה במשך חודשים ולעיתים רצה מרחקים שהגיעו לכ־20 ק”מ.
בהמשך היא הצליחה להשלים את חצי המרתון – הישג שהיה קשה מאוד לדמיין בתקופה שבה גופה היה חלש כל כך.
“אף פעם לא מאוחר מדי להשתנות לטובה”
אנני התחילה לשתף ברשתות החברתיות מחשבות על ההחלמה שלה ועל השינוי שעברה.
באחד הפוסטים שלה היא כתבה שהגיעה להבנה שתהליך ההחלמה אינו חייב להיות רק דבר מפחיד וכואב.
מבחינתה, הוא יכול גם להפוך לתהליך שמוביל לחוויות חדשות ולתחושה שהחיים חוזרים בהדרגה.
היא הודתה שהאנורקסיה כנראה תמיד תהיה חלק מסיפור החיים שלה, אבל אמרה שלמדה לשלוט בה במקום לאפשר לה לשלוט בכל מחשבה שלה.
אחד המסרים המרכזיים שלה היה פשוט:
“אף פעם לא מאוחר מדי להשתנות לטובה.”
היא התחילה להבין שהמראה החיצוני אינו הדבר החשוב ביותר
לאורך השנים שבהן נאבקה בהפרעת האכילה, חלק גדול מהמחשבות של אנני התמקד בגוף ובמשקל.
אבל במהלך ההחלמה היא התחילה לראות דברים אחרת.
לדבריה, החוויה לימדה אותה שמה שחשוב באמת הוא לא רק האופן שבו אדם נראה.
היא התחילה להתמקד יותר באופן שבו אנשים מתייחסים לעצמם ולאחרים, בהתנהגות שלהם, ביחסים שהם בונים ובדברים שגורמים להם להיות מאושרים.
המחשבות האלה הפכו לחלק מהמסר שהיא ביקשה להעביר לאנשים אחרים שמתמודדים עם אותה מחלה.
במקום לאפשר לכל האנרגיה להישאב אל מחשבות על קלוריות, אוכל ומשקל, היא ניסתה להפנות אותה לדברים שגורמים לה להרגיש שהיא מתקדמת.
בעבר היא הייתה מתעלפת ונופלת מרוב חולשה
בתקופות הקשות ביותר, כשהייתה אוכלת לעיתים כמעט רק פרוסת לחם ביום, הגוף שלה היה חלש מאוד.
אנני סיפרה שהייתה מרגישה לעיתים קרובות שהיא עומדת להתעלף ואף הייתה נופלת בגלל מצבה הגופני.
הפער בין אותה תקופה לבין היכולת להתאמן ולסיים חצי מרתון היה עצום.
אבל מבחינתה, השינוי החשוב ביותר לא היה רק במה שהגוף שלה מסוגל לעשות.
הוא היה גם בדרך שבה התחילה לחשוב על אוכל ועל עצמה.
במקום לראות מזון כמשהו שעליה לפחד ממנו ולהגביל אותו ככל האפשר, היא עבדה על יצירת מערכת יחסים בריאה יותר עם האכילה ועם הגוף.
היא רוצה שאחרים לא יבזבזו את חייהם בגלל המחלה
אנני החליטה לפרסם את סיפורה בתקווה שאנשים אחרים שנאבקים בהפרעות אכילה יוכלו לראות בו משהו מעודד.
היא הסבירה שאינה רוצה שאנשים יבלו את חייהם בתחושת אומללות ובחרטה על כל הדברים שלא עשו בגלל האנורקסיה.
המסר שלה היה שהמחלה יכולה להרגיש חזקה מאוד, אבל היא אינה חייבת לקבוע את כל העתיד.
מבחינת אנני, כל מטרה חדשה – בין אם מדובר באכילה, בריצה או פשוט בחיים יומיומיים רגילים – הפכה לעוד דרך להחזיר לעצמה חלק מהחיים שאיבדה במשך השנים.
מפרוסת לחם ביום לחצי מרתון
במשך כחמש שנים חייה של אנני וינדלי נשלטו במידה רבה על ידי הפרעת האכילה שלה.
בשלבים הקשים ביותר היא שקלה כ־29 ק”ג, אכלה מעט מאוד, נזקקה לטיפולים ולאשפוזים והייתה בסיכון לסיבוכים רפואיים חמורים.
אבל באוקטובר 2017 היא החליטה להילחם במחלה בדרך אחרת.
היא החלה לעלות במשקל, לעבוד על מערכת היחסים שלה עם אוכל ולהשתמש באהבה שלה לריצה כדי להציב מטרות חדשות.
בהמשך היא אפילו הצליחה להשלים חצי מרתון.
אנני אינה טוענת שהמאבק פשוט נעלם.
לדבריה, האנורקסיה כנראה תמיד תהיה חלק מסיפור חייה.
אבל היא כבר אינה רוצה לאפשר לה להחליט כיצד ייראו החיים שלה.
אחרי שנים שבהן כמעט כל המחשבות שלה הסתובבו סביב אוכל ומשקל, היא רוצה שאחרים המתמודדים עם אותה מחלה ידעו דבר אחד: גם אחרי שנים של מאבק, עדיין אפשר להתחיל מחדש.