מערכת דיילי באזז
להיות בגיל העשרה זו לפעמים תקופה קשה בחיים של בן אדם. הגוף משתנה, אתם מתקשים למצוא את עצמכם, ואכפת לכם יותר מדי ממה שאחרים חושבים.
יש אנשים שזוכרים את שנות העשרה שלהם כתקופה נפלאה בחיים, אבל רבים היו מעדיפים לשכוח את השנים בתיכון. מדוע? בגלל שילדים יכולים להיות רעים מאוד אחד לשני ועדיין לא למדו לקחת אחריות על המעשים שלהם.
ריטה פרסונס מקנדה, הייתה בת 15 בלבד בשנת 2011 כאשר הלכה למסיבה עם חברה. למרבה הצער, המסיבה הייתה תחילתו של גיהנום עבור הנערה הצעירה – גיהנום שבסופו של דבר יסתיים בטרגדיה.
ריטה נאנסה באותו הלילה על ידי ארבעה חברים לכיתה. ואם זה לא היה מספיק, אחד מהם צילם את האונס והפיץ את התמונות בבית הספר.
ריטה לא העזה לספר לאמא שלה, ליאה, מה שקרה. אבל מספר ימים אחר כך, היא נשברה.
ליאה מיד לקחה את בתה לבית החולים, אבל אף אחד לא היה מעוניין לעזור לריטה.
המשטרה אפילו לא תשאלה את הבנים על מה שקרה, ולא נעשו מאמצים לאתר את הטלפון שהכיל את התמונות.
אחרי שנה, התיק נסגר מחוסר ראיות.
בינתיים, החיים של ריטה הפכו לגיהנום עלי אדמות. היא הפכה קורבן לבריונות בבית הספר וברשת, וכולם, אפילו החברים הטובים ביותר שלה הפנו לה את גבם. בנוסף לכך שהייתה צריכה לחיות עם צלקות רגשיות מאירוע הנורא, היא קיבלה תזכורת על מה שקרה בכל יום.
לדוגמא, היא הייתה מקבלת הודעות מתלמידים שמבקשים ממנה לקיים יחסי מין. החיים שלה היו נוראים והיא בקושי הצליחה להחזיק מעמד.
"הם לא עזבו אותה. היא נאלצה לעזוב את הקהילה שלה. החברות שלה בגדו בה, אנשים הטרידו אותה…זה לא נפסק", אמרה אמה של ריטה.
היא סבלה מדיכאון. ובסופו של דבר, המצב נהיה כל כך רע שריטה כבר לא רצתה לחיות.
זה מה שהיא כתבה בפייסבוק ב 3 למרץ 2013:
"בסוף אנחנו לא נזכור את המילים של האויבים שלנו, בלי השתיקה של החברים שלנו".
17 חודשים אחרי התקיפה, ריטה התאבדה בשירותים של המשפחה. עד שאמא שלה הגיעה, זה כבר היה מאוחר מדי.
ריטה סבלה מפגיעה מוחית קשה ונלקחה לבית החולים. מספר ימים אחר כך, ההורים החליטו לנתק את מכונת ההנשמה שהחזיקה את בתם בחיים. הסיכוי שהיא תתעורר היה אפסי.
המשטרה מעולם לא עצרה או הגישה כתב אישום נגד אף אחד. הם טענו שלא היו מספיק ראיות.
אביה של ריטה, גלן, אמר שבתו מתה מאכזבה, ולא בגלל שהייתה קורבן לבריונות, מכיוון לא בית הספר ולא המשטרה עשו דבר כדי לעזור לה.
אנחנו שומעים אינספור סיפורים על ילדים שהם קורבן לבריונות, אבל לא מקבלים את העזרה שהם צריכים.
ההורים שלהם עושים כל שביכולתם, אבל אף אחד לא מקשיב. והבריונים זוכים ללכת לבית הספר ולחיות את חייהם כאילו כלום לא קרה.
עלינו לעשות משהו כדי לשנות את זה. אנחנו לא רוצים לשמוע לעולם על ילד או ילדה שלוקחים את חייהם בגלל שהרגישו שהחברה הזניחה אותם.
אפילו אם אתם לא מורים, שוטרים או אנשי חינוך, כולנו יכולים להפוך את העולם למקום טוב יותר עבור הילדים שלנו. הקשיבו לילדים שלכם ולבעיות שלהם. תשאלו את הילדים שלכם איך הם מרגישים, והיו להם דוגמא טובה על ידי המעשים שלכם.
אתם יכולים לעשות את ההבדל.
שתפו את כתבה אם אתם מסכימים שאנחנו צריכים לעשות יותר כדי להילחם בבריונות ולהבטיח שהבריונים יבואו על עונשם, ולא הקורבן!