מערכת דיילי באזזזה נשמע כמו משהו שאף ועדת מחקר לא הייתה מאשרת.
זוג נכנס לתוך מכשיר MRI צר בבית חולים בהולנד, התבקש לקיים יחסי מין בזמן שהמכשיר סורק את גופם, והחוקרים ישבו בחדר הסמוך וחיכו לראות דבר שאיש כמעט לא ראה קודם לכן.
לא מבחוץ.
מבפנים.
המטרה הייתה מדעית לחלוטין.
במשך מאות שנים רופאים, אמנים וחוקרים ניסו להבין כיצד איברי המין הגבריים והנשיים מסתדרים בתוך הגוף בזמן יחסי מין.
לאונרדו דה וינצ’י אפילו צייר את מה שלדעתו קורה בתוך הגוף כבר בסוף המאה ה-15.
אבל הייתה בעיה אחת.
רוב הציורים וההסברים התבססו במידה מסוימת על השערות.
ואז הגיע חוקר הולנדי עם רעיון פשוט ומעט מטורף:
למה לא פשוט לצלם את זה?
הרעיון התחיל בכלל מתמונה של זמרת
בתחילת שנות ה-90 צפה הפיזיולוג ההולנדי פק ואן אנדל בתמונת MRI של הפה והגרון של זמרת בזמן שהיא שרה.
הסריקה אפשרה לראות בצורה מדהימה כיצד חלקים פנימיים בגוף זזים בזמן פעולה.
התמונה הזכירה לו ציור ישן של לאונרדו דה וינצ’י שתיאר את האנטומיה בזמן יחסי מין.
ואז עלתה בראשו שאלה.
אם אפשר להשתמש ב-MRI כדי לראות מה קורה בתוך הגרון של אדם ששר, האם אפשר להשתמש בו גם כדי לראות מה קורה בתוך הגוף בזמן יחסי מין?
כיום זה אולי נשמע כמעט מובן מאליו.
בתחילת שנות ה-90 זה היה רעיון חריג מאוד.
אישה בשם אידה ובן זוגה הסכימו לעשות את זה
אחת החוקרות בפרויקט הייתה האנתרופולוגית אידה סאבליס.
והיא לא הסתפקה בישיבה בחדר הבקרה.
אידה ובן זוגה, יופ, החליטו להיות הזוג הראשון שינסה בעצמו את הניסוי.
בסתיו 1991 הם נכנסו למכשיר MRI בבית החולים בעיר חרונינגן שבהולנד.
התנאים היו רחוקים מאוד מרומנטיים.
החלל בתוך המכשיר היה ברוחב של כ-50 סנטימטרים בלבד.
הם נאלצו להידחק פנימה יחד.
החוקרים ישבו בחדר אחר.
התקשורת התבצעה באמצעות אינטרקום.
והזוג נדרש להישאר כמעט ללא תנועה בזמן שהמכשיר יוצר את התמונות.
אידה תיארה מאוחר יותר את החוויה לא כרומנטית במיוחד, אלא יותר כמעשה של אהבה, סקרנות ואפילו סוג של הופעה.
התנוחה הראשונה בכלל לא עבדה כמו שתכננו
החוקרים רצו במקור לצלם את הזוג בתנוחה שבה בני הזוג נמצאים זה מול זה.
אבל המקום בתוך המכשיר היה כל כך קטן, שהאפשרויות היו מוגבלות מאוד.
אידה ויופ היו צריכים למצוא דרך שבה שניהם יוכלו להיכנס לתוך הצינור, לשמור על תנוחה יציבה ולהישאר מספיק רגועים כדי שהסריקה תצליח.
וזו הייתה בעיה גדולה יותר מכפי שהחוקרים חשבו.
MRI אינו מכשיר שקט.
הוא רועש.
צר.
קלסטרופובי.
והנבדקים יודעים שיש צוות מדעי בחדר הסמוך.
לא בדיוק המתכון לאווירה אינטימית.
דווקא הגברים התקשו יותר מהנשים
אחד הממצאים המשעשעים של החוקרים לא היה קשור כלל לאנטומיה.
בכמה מהניסויים הגברים התקשו לשמור על זקפה בתוך המכשיר.
הנשים, לעומת זאת, הצליחו בדרך כלל להשלים את התגובה המינית שהתבקשו לבצע במסגרת המחקר.
החוקרים אף כתבו מאוחר יותר שהבעיה העיקרית בניסויים הייתה דווקא היכולת של הגברים “לתפקד” בתנאים החריגים.
אידה ויופ היו יוצאי דופן.
השניים עסקו גם באקרובטיקה חובבנית ברחוב והיו רגילים לבצע פעולות פיזיות מוזרות מול אנשים אחרים.
ייתכן שהניסיון הזה עזר להם להתמודד עם הלחץ.
המחקר כמעט ננטש
הניסוי הראשון הצליח, אבל הדרך לפרסום הייתה רחוקה מלהיות פשוטה.
החוקרים נתקלו בקשיים טכניים.
מכשירי ה-MRI הישנים דרשו מהנבדקים להישאר ללא תנועה למשך זמן ארוך יחסית.
בנוסף, עיתון הולנדי גילה את דבר המחקר ופרסם כתבה ביקורתית שטענה כי אנשים עם בעיות רפואיות נאלצים להמתין לבדיקה בזמן שמכשירי MRI משמשים למחקר על יחסי מין.
בית החולים לא אהב את תשומת הלב.
האישור להשתמש במכשיר נפגע.
המחקר כמעט נעצר לחלוטין.
אבל החוקרים לא ויתרו.
ואז הגיעה ויאגרה
כמה שנים מאוחר יותר השתפרה הטכנולוגיה.
מכשירי MRI חדשים יותר הצליחו לצלם את התמונות במהירות רבה יותר.
במקום שהמשתתפים יצטרכו להישאר קפואים במשך כמעט דקה, אפשר היה לקבל תמונה בתוך שניות.
ובסוף שנות ה-90 קרה עוד דבר.
ויאגרה נכנסה לשימוש.
החוקרים עצמם תיארו אותה כמעט כמתנה משמיים עבור המחקר.
בסופו של דבר הם הצליחו לבצע 13 ניסויים שבהם השתתפו שמונה זוגות ושלוש נשים נוספות.
ואז הגיע הממצא שהפך לכותרת
אחת השאלות המרכזיות הייתה פשוטה:
איזו צורה מקבל איבר המין הגברי בתוך הגוף בזמן חדירה?
ציורים רפואיים ישנים הציגו אותו בדרך כלל כמעט כקו ישר.
מחקרים אחרים העלו אפשרות לצורה דמוית האות S.
אבל תמונות ה-MRI הראו משהו אחר.
במהלך יחסי מין בתנוחה שנבדקה במחקר, הצורה הכוללת הייתה דומה יותר לבומרנג.
הסיבה הייתה שחלק משמעותי מאיבר המין נמצא למעשה בתוך הגוף ואינו נראה מבחוץ.
החוקרים מצאו שכשליש מהאורך הכולל מורכב מהשורש הפנימי.
המשמעות היא שהתמונה שאנחנו רואים מבחוץ היא רק חלק מהמבנה האנטומי המלא.
אפילו לאונרדו דה וינצ’י טעה
כ-500 שנה לפני המחקר צייר לאונרדו דה וינצ’י חתך אנטומי של גבר ואישה בזמן יחסי מין.
הציור שלו היה יוצא דופן ומתקדם מאוד לזמנו.
אבל החוקרים הצליחו עכשיו להשוות אותו למה שבאמת קורה בתוך גוף חי.
והם גילו שהציור לא היה מדויק.
בין היתר, דה וינצ’י העריך באופן שגוי את הצורה והזווית של איבר המין בזמן חדירה.
ה-MRI סיפק בפעם הראשונה תמונה שאינה מבוססת על ניחוש, נתיחה או מודל אנטומי.
הוא הראה גוף חי בזמן הפעולה עצמה.
גם בגוף האישה התגלו שינויים מעניינים
החוקרים לא בדקו רק את האנטומיה של הגבר.
הם רצו לראות גם מה קורה בגוף האישה בזמן עוררות מינית.
במהלך המחקר נשים התבקשו לעבור סריקות במצבים שונים.
לפני עוררות.
במהלך עוררות.
במהלך יחסי מין.
ולאחר אורגזמה.
התמונות הראו שבמהלך עוררות מינית הרחם עולה מעט כלפי מעלה.
במקביל, הדופן הקדמית של הנרתיק מתארכת.
אלה היו שינויים שאפשר היה לראות באופן ישיר באמצעות הסריקה.
ומיתוס רפואי ותיק קיבל מכה
במשך שנים הייתה מקובלת טענה שלפיה הרחם עצמו גדל משמעותית בזמן עוררות מינית, בין היתר בעקבות זרימת דם מוגברת.
הרעיון היה קשור בין השאר למחקרים הקלאסיים של חוקרי המיניות ויליאם מאסטרס ווירג’יניה ג’ונסון.
אבל בסריקות ה-MRI החוקרים ההולנדים לא מצאו עדות לכך שהרחם גדל בנפח בצורה משמעותית בזמן עוררות.
הם הציעו שחלק מהתצפיות הישנות אולי נבעו מכך שהרחם פשוט משנה מעט את מיקומו.
בעצם, הם הוכיחו שאפשר לחקור את מה שפעם היה כמעט בלתי אפשרי
לכאורה, אפשר לשאול:
אז מה?
למה בכלל היה צורך לגרום לאנשים להיכנס למכשיר MRI כדי לקיים יחסי מין?
אבל מבחינה מדעית הייתה כאן נקודה חשובה.
חקר מיניות האדם תמיד היה מסובך.
חלק גדול מהמידע ההיסטורי הגיע מנתיחות, איורים, דיווחים של אנשים או תצפיות חיצוניות.
כאן החוקרים הצליחו לראות מבנים פנימיים בגוף חי בזמן אמת.
בלי ניתוח.
בלי קרינה מייננת.
ובצורה מפורטת הרבה יותר מהטכנולוגיות שהיו זמינות קודם לכן.
המחקר פורסם באחד מכתבי העת הרפואיים החשובים בעולם
בשנת 1999 פורסמו התוצאות ב-British Medical Journal, אחד מכתבי העת הרפואיים הידועים בעולם.
שם המחקר היה ישיר למדי:
“Magnetic resonance imaging of male and female genitals during coitus and female sexual arousal”.
החוקרים עצמם כתבו שמטרתם הייתה לבדוק אם בכלל אפשר לצלם באמצעות MRI את האנטומיה בזמן יחסי מין, ולברר האם רעיונות רפואיים ישנים מבוססים על עובדות או על השערות.
התשובה הייתה ברורה.
כן, אפשר לצלם.
וכן, חלק מהדברים שחשבו בעבר היו פשוט לא מדויקים.
המחקר הפך לאחד המאמרים הפופולריים ביותר של BMJ
מבחינה מסוימת, זה לא מפתיע.
מחקר רפואי שעוסק באנטומיה בזמן יחסי מין ומגיע עם תמונות MRI אמיתיות הוא לא בדיוק מאמר שגרתי על לחץ דם.
עם השנים הוא הפך לאחד המאמרים שהורדו ונצפו הכי הרבה באתר של כתב העת.
בשנת 2000 אפילו הוענק לצוות פרס Ig Nobel.
הפרסים האלה ניתנים למחקרים שגורמים לאנשים קודם לצחוק ואז לחשוב.
והמחקר הזה בהחלט עשה את שניהם.
הרעיון נשמע משעשע.
אבל התוצאות היו מדעיות לחלוטין.
מאוחר יותר אפילו נוצרו תמונות נעות
החוקרים לא הסתפקו בתמונות סטטיות.
בהמשך חוברו סריקות רצופות לקטעי וידאו שמאפשרים לראות את האנטומיה בתנועה.
עבור אנשים שאינם רגילים להסתכל על צילומי MRI, הסרטון יכול להיות מבלבל למדי.
הגוף נראה בשחור, לבן ואפור.
אי אפשר מיד להבין מה בדיוק רואים.
אבל עבור רופאים ואנטומיסטים, התמונות סיפקו הצצה יוצאת דופן למבנים שבדרך כלל אי אפשר לראות בזמן פעולה.
שנים אחר כך זוגות נוספים הסכימו לעשות ניסויים דומים
העניין המדעי בנושא לא הסתיים עם המחקר ההולנדי.
לאורך השנים נערכו מחקרים נוספים שבדקו באמצעות סריקות מוח ו-MRI מה קורה בגוף בזמן עוררות מינית ואורגזמה.
תוכניות טלוויזיה מדעיות אף שחזרו חלק מהרעיון עם זוגות אחרים.
באחד המקרים זוג בשם סוון ומיכאלה השתתף בצילומים עבור תוכנית BBC שעסקה בגוף האדם.
שם הדגש לא היה רק על האנטומיה של איברי המין, אלא גם על מה שקורה במוח ובמערכת העצבים בזמן משיכה ועוררות.
ומה באמת קורה למוח?
עוררות מינית אינה מתרחשת רק באזור אחד בגוף.
המוח הוא חלק מרכזי בתהליך.
כאשר אדם נמשך למישהו, משתחררים במוח חומרים שמשפיעים על מערכת התגמול, הקשב והמוטיבציה.
דופמין, למשל, קשור לתחושת תגמול וציפייה.
גם קצב הלב עולה.
זרימת הדם משתנה.
מערכת העצבים האוטונומית נכנסת לפעולה.
מה שאנחנו תופסים כחוויה רגשית ואינטימית הוא למעשה גם אירוע פיזיולוגי מורכב מאוד.
אבל צריך לזכור את מגבלות המחקר
למרות הכותרות הדרמטיות, המחקר לא חשף את “כל האמת על סקס”.
היו בו מעט משתתפים.
התנאים בתוך מכשיר MRI רחוקים מאוד מחיי היומיום.
המרחב הצר מגביל מאוד את התנוחות.
המשתתפים נדרשו לעצור תנועה בזמן הצילום.
וגם החוקרים עצמם הודו שהסביבה המלאכותית יכולה להשפיע על התגובה המינית.
חוקרים אחרים אף העירו בהמשך שהצורה שנצפתה במחקר עשויה להיות מושפעת מהמגבלות הפיזיות של מכשיר ה-MRI.
כלומר, המחקר היה פורץ דרך ומרתק, אבל לא צריך להתייחס לכל פרט בו כחוק אוניברסלי שמתאים לכל זוג ולכל מצב.
ובכל זאת, קשה שלא להעריך את המתנדבים
מחקרים רפואיים דורשים לעיתים קרובות מהמשתתפים לעשות דברים לא נוחים.
בדיקות דם.
דגימות.
צומות.
שהייה ארוכה במכשירים.
אבל אידה ויופ לקחו את ההתנדבות למדע לרמה אחרת לחלוטין.
הם נכנסו יחד למכשיר רפואי צר.
ידעו שחוקרים נמצאים בחדר הסמוך.
נדרשו להישאר בתנוחות לא טבעיות.
וכל זה כדי לענות על שאלה אנטומית שאנשים ניסו לפתור במשך מאות שנים.
הם לא קיבלו תהילה הוליוודית.
אבל הם כן נכנסו להיסטוריה של המחקר הרפואי.
והכול התחיל משאלה אחת מוזרה
לפעמים פריצת דרך מדעית מתחילה משאלה רצינית.
ולפעמים היא מתחילה כשחוקר רואה צילום MRI של זמרת וחושב:
רגע, מה עוד אפשר לצלם עם הדבר הזה?
הרעיון של פק ואן אנדל נשמע בתחילה כמעט מגוחך.
אבל שמונה שנים לאחר הניסוי הראשון, הוא ועמיתיו פרסמו מחקר בכתב עת רפואי מוביל.
הם הראו כיצד איברים פנימיים משתנים בזמן עוררות.
הפריכו לפחות חלק מההנחות הישנות.
הראו שחלק גדול מהאנטומיה הגברית אינו נראה מבחוץ.
והוכיחו שאפשר להשתמש ב-MRI כדי לחקור אחד התחומים האינטימיים ביותר בגוף האנושי.
אידה ויופ אולי נכנסו למכשיר MRI כדי לעשות משהו שבדרך כלל נעשה בפרטיות מוחלטת.
אבל כשהם יצאו ממנו, הם השאירו מאחוריהם תמונות ששינו את הדרך שבה חוקרים ראו את האנטומיה של יחסי המין.
והכול בשם המדע.