מערכת דיילי באזזעבור מיליוני אנשים ברחבי העולם, מתיו מקונוהיי הוא התגלמות הביטחון העצמי.
החיוך.
המבט הרגוע.
המבטא הטקסני.
המשפט המפורסם “Alright, alright, alright”.
והקריירה שהפכה אותו מכוכב קומדיות רומנטיות לשחקן זוכה אוסקר.
אבל מאחורי הדמות הנינוחה והכריזמטית מסתתר גם סיפור קשה הרבה יותר.
בספר הזיכרונות שלו “Greenlights”, שפורסם בשנת 2020, חשף מקונוהיי שני רגעים כואבים מאוד מתקופת ההתבגרות שלו.
בגיל 15, לדבריו, הוא נסחט לקיים יחסי מין בפעם הראשונה.
שלוש שנים לאחר מכן, כשהיה בן 18, הוא הותקף מינית בידי גבר בזמן שהיה מחוסר הכרה בחלק האחורי של רכב מסחרי.
הוא לא הרחיב בפרטים.
לא חשף מי היו האנשים המעורבים.
ולא הפך את האירועים למרכז הספר.
אבל הבחירה שלו לכתוב עליהם, אפילו בכמה משפטים בלבד, חשפה צד בחייו שמעטים ידעו שקיים.
בגיל 15 החוויה המינית הראשונה שלו לא הייתה בהסכמה חופשית
מקונוהיי גדל בטקסס במשפחה נוצרית מתודיסטית שבה אמונה, משמעת וכללים היו חלק מרכזי מהחיים.
בספרו הוא כתב שכאשר היה בן 15 הוא “נסחט” לקיים יחסי מין בפעם הראשונה.
הוא לא פירט מי סחט אותו, כיצד הדבר התרחש או מה בדיוק נאמר לו.
אבל הוא כן תיאר את האשמה שהרגיש לאחר מכן.
כנער שגדל בבית דתי, הוא היה משוכנע שקיום יחסי מין לפני הנישואים הוא חטא חמור.
במקום להבין באותו גיל שחווה אירוע שבו הופעל עליו לחץ וכפייה, הוא הפנה חלק גדול מהאשמה כלפי עצמו.
הוא חשש שהוא עומד “ללכת לגיהינום” בגלל מה שקרה.
שנים מאוחר יותר הוא יכול היה להסתכל על אותו אירוע בצורה שונה לחלוטין.
שלוש שנים אחר כך הגיעה פגיעה נוספת
בספר מופיע גם משפט קצר וקשה במיוחד.
מקונוהיי סיפר שכאשר היה בן 18 הוא הותקף מינית על ידי גבר בזמן שהיה מחוסר הכרה בחלק האחורי של רכב מסחרי.
גם כאן הוא לא מספק בספר פירוט נוסף.
אין תיאור ארוך.
אין שמות.
אין ניסיון לבנות פרק שלם סביב מה שקרה.
המשפט מופיע כחלק מרשימה של אירועים, זיכרונות וצלקות שהוא אסף במהלך חייו.
דווקא הקיצור שבו הוא מספר את הדבר הופך אותו למטלטל כל כך.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
הוא סיפר לחברים, אבל לא להורים
בריאיון שנערך עמו סביב פרסום הספר, מקונוהיי סיפר שבאותה תקופה הוא כן דיבר עם כמה חברים קרובים על הפגיעה שעבר בגיל 18.
לעומת זאת, הוא לא סיפר על כך להוריו.
לדבריו, האירוע לא הפך למשהו שהוא נשא איתו באופן מודע בכל יום בשנים שלאחר מכן.
הוא החליט שהדבר שקרה לו לא יקבע מי הוא.
זו הייתה הדרך האישית שלו להתמודד.
והוא נזהר מאוד מלהציג אותה כדרך שבה כל אדם אמור להגיב לטראומה.
“אני לא אתן לזה להגדיר אותי”
כשמקונוהיי נשאל מדוע לא הקדיש בספר פרק שלם לפגיעה, הוא הסביר שהאירוע אינו משהו שהוא רוצה לספר עליו בפירוט.
מבחינתו, הוא אינו מרגיש שהאירוע הפך לצלקת שמנהלת את חייו.
הוא לא רצה לתת לאדם שפגע בו את הכוח להמשיך להשפיע על הדרך שבה הוא רואה את עצמו.
שנתיים לאחר פרסום הספר הוא חזר לנושא בשיחה נוספת.
המסר שלו היה דומה.
הוא לא מתכוון לתת לחוויה הזאת לנצח אותו.
לדבריו, העובדה שהחוויה המינית הראשונה שלו הייתה כרוכה בסחיטה אינה אומרת שהוא צריך לפחד ממערכות יחסים בהמשך חייו.
והעובדה שהותקף בגיל 18 אינה אומרת שהוא צריך לתת לפגיעה להגדיר את יחסו לעולם.
הוא מדגיש שהוא לא רואה בעצמו קורבן
המשפט הזה הופיע שוב ושוב כאשר מקונוהיי דיבר על התקופה.
הוא אמר שאינו מרגיש כמו קורבן.
זו בחירה אישית מאוד בדרך שבה הוא מתאר את עצמו.
חשוב להדגיש שאין כאן אמירה שלפיה אדם שנפגע מינית צריך להגיב בצורה דומה.
טראומה משפיעה על אנשים בדרכים שונות לחלוטין.
יש אנשים שמסוגלים להמשיך הלאה במהירות יחסית.
אחרים מתמודדים במשך שנים עם חרדה, דיכאון, קשיים במערכות יחסים או תסמינים של פוסט טראומה.
התגובה של מקונוהיי היא הסיפור שלו בלבד.
עבורו, הבחירה שלא לראות את עצמו דרך מה שנעשה לו הפכה לחלק מהפילוסופיה הרחבה יותר של חייו.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
הילדות שלו הייתה רחוקה ממשפחה הוליוודית מושלמת
הפגיעות המיניות לא היו האירועים הקשים היחידים שמקונוהיי חשף בספר.
הוא תיאר גם בית סוער מאוד.
הוריו, ג’יימס ומרי קתלין, ניהלו מערכת יחסים אינטנסיבית ולעיתים אלימה.
השניים התחתנו שלוש פעמים והתגרשו פעמיים.
מקונוהיי סיפר על מריבות קשות ביניהם.
באחת מהן, לדבריו, אמו שברה את אפו של אביו.
בפעם אחרת היא איימה עליו בסכין.
אבל באותה משפחה, לטענתו, כעס ואהבה יכלו להתקיים זה לצד זה בצורה שכמעט קשה להבין מבחוץ.
הוויכוחים היו קשים.
אבל גם הפיוסים היו עוצמתיים.
גם הוא עצמו חווה ענישה פיזית
מקונוהיי תיאר בספר ילדות שבה משמעת יכולה הייתה להיות גופנית.
באחד הסיפורים הוא כתב שכשהיה בן עשר נענש בצורה קשה לאחר שהדביק על עצמו קעקוע זמני שהגיע בחבילת Cracker Jack.
מבחינתו, אלה היו חלק מהחיים במשפחה שבה גדל.
עם השנים הוא ניסה לקחת מהילדות הזאת את מה שחיזק אותו ולהשאיר מאחור את הדברים שלא רצה להעביר לילדיו.
דבר אחד הוא תמיד ידע שהוא רוצה להיות
למרות כל מה שעבר, מקונוהיי אמר שיש דבר אחד שהוא ידע כמעט תמיד.
הוא רוצה להיות אבא.
עוד לפני שחלם על אוסקר או על קריירה הוליוודית, האבהות הייתה מבחינתו יעד מרכזי.
היום הוא נשוי לקמילה אלבס, שאותה הכיר בשנת 2006.
השניים נישאו בשנת 2012 ויש להם שלושה ילדים, לוי, וידה וליווינגסטון.
מקונוהיי אמר פעמים רבות שהמשפחה היא הדבר החשוב ביותר בחייו.
מבחינתו, הקריירה יכולה להשתנות.
סרט יכול להצליח או להיכשל.
אבל המשפחה אינה נתונה למשא ומתן.
הקריירה שלו התחילה כמעט במקרה
עוד לפני הפרסום הגדול, מקונוהיי בכלל תכנן מסלול אחר.
הוא למד באוניברסיטת טקסס באוסטין וחשב בתחילה על לימודי משפטים.
אבל בהמשך הבין שהכיוון שלו נמצא בעולם הקולנוע.
בשנת 1993 הגיע התפקיד ששינה את חייו.
הוא לוהק לסרט “Dazed and Confused”.
הדמות שלו, דייוויד וודרסון, הייתה אמורה להיות קטנה יחסית.
אבל מקונוהיי הפך אותה לבלתי נשכחת.
שם גם נולד המשפט שהפך מזוהה איתו במשך עשרות שנים:
“Alright, alright, alright”.
מכאן הקריירה שלו המריאה.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
במשך שנים הוליווד ראתה בו בעיקר גבר חתיך
בשנות ה-2000 הוא הפך לאחד הכוכבים המזוהים ביותר עם קומדיות רומנטיות.
“The Wedding Planner”.
“How to Lose a Guy in 10 Days”.
“Failure to Launch”.
הסרטים הצליחו, והוא הפך לכוכב ענק.
אבל בשלב מסוים הוא הרגיש שהוא תקוע.
הוליווד ידעה בדיוק מה לעשות איתו.
לתת לו תפקיד של גבר מקסים, חתיך ורומנטי.
מקונוהיי רצה משהו אחר.
אז הוא עשה מהלך שנראה אז כמעט מטורף.
הוא התחיל לומר לא.
הוא סירב למיליוני דולרים כדי לשנות את הקריירה
מקונוהיי הפסיק לקבל כמעט לחלוטין הצעות לקומדיות רומנטיות.
הוא אפילו דחה הצעה ששילמה סכום עצום כדי לחזור לז’אנר.
במשך תקופה ארוכה הוא כמעט לא עבד.
המטרה הייתה לגרום להוליווד להבין שאם היא רוצה את מתיו מקונוהיי, היא תצטרך להציע לו משהו אחר.
וזה עבד.
הגיעו תפקידים כמו “The Lincoln Lawyer”, “Mud”, “Killer Joe”, “True Detective” ו”דאלאס Buyers Club”.
התקופה זכתה לכינוי “McConaissance”.
פתאום אותו שחקן שרבים ראו בעיקר ככוכב קומדיות רומנטיות הפך לאחד השחקנים הדרמטיים המוערכים ביותר בארצות הברית.
ואז הגיע האוסקר
בשנת 2014 זכה מקונוהיי בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר על תפקידו בסרט “Dallas Buyers Club”.
הוא גילם את רון וודרוף, אדם שחי עם HIV ונאבק במערכת הרפואית.
מקונוהיי ירד משמעותית במשקל לצורך התפקיד והשקיע בו באופן קיצוני.
הסרט שינה את הדרך שבה רבים הסתכלו עליו כשחקן.
אבל בספר שלו הוא מבהיר שהפרסים אינם הדרך שבה הוא מודד את החיים.
עבורו, ההצלחות והכישלונות הם כולם סוגים שונים של רמזורים.
מה פירוש השם “Greenlights”?
הספר “Greenlights” בנוי סביב רעיון פשוט.
בחיים יש רמזורים ירוקים.
רגעים שבהם הכול זורם.
דברים מצליחים.
דלתות נפתחות.
אבל יש גם רמזורים צהובים ואדומים.
עיכובים.
כאב.
כישלון.
טראומה.
רגעים שבהם החיים אומרים לנו לעצור.
מקונוהיי טוען שלפעמים רק שנים מאוחר יותר אנחנו מגלים שרמזור אדום היה למעשה ירוק בתחפושת.
אירוע קשה יכול ללמד משהו.
כישלון יכול לשנות כיוון.
דלת שנסגרת יכולה לגרום לנו לחפש אחת אחרת.
הוא לא טוען שהדברים הרעים שקרו לו היו טובים.
אלא שהוא מסרב לתת להם להיות סוף הסיפור.
גם הפגיעות שעבר נכנסות בתוך הפילוסופיה הזאת
זו אולי הסיבה שבגללה הוא כלל את הפגיעות המיניות בספר, למרות שסירב להרחיב עליהן.
הוא לא רצה להסתיר אותן.
אבל גם לא רצה שהן יהפכו לכותרת המרכזית של חייו.
במשך שנים איש כמעט לא ידע עליהן.
ואז, בגיל 50, הוא בחר לכתוב אותן בעצמו.
לא משום שהחליט להפוך את עצמו לסמל של טראומה.
אלא משום שרצה לספר את חייו במלואם.
גם הדברים הטובים.
גם הדברים המביכים.
וגם הדברים הכואבים.
שנים אחר כך הוא עדיין מדבר על הבחירה להאמין בטוב
גם בראיונות מאוחרים יותר מקונוהיי חזר לאותו רעיון.
הוא אינו טוען שהעולם טוב תמיד.
הוא יודע שאנשים מסוגלים לעשות דברים רעים.
הוא יודע זאת גם מניסיון אישי.
אבל הוא מסרב להפוך לציני.
הוא מעדיף להאמין באנושות.
להאמין במשפחה.
להאמין באמונה.
ולהאמין שיש לו אפשרות לבחור מה לעשות עם הדברים שקרו לו.
“זה קרה לי, אבל זה לא מי שאני”
אולי זה המסר העמוק ביותר בסיפור שלו.
בגיל 15 מישהו הפעיל עליו לחץ וכפייה בחוויה המינית הראשונה שלו.
בגיל 18 הוא הותקף בזמן שלא היה מסוגל להתנגד.
אלה דברים שאי אפשר לשנות.
אבל מקונוהיי החליט שהם גם לא יקבלו בעלות על שאר החיים שלו.
הוא הפך לשחקן.
בנה משפחה.
זכה באוסקר.
כתב ספר.
והפך לאחד השמות המוכרים ביותר בהוליווד.
הוא לא מסתיר את מה שקרה.
אבל גם לא רוצה שהעולם יסתכל עליו ויראה רק אדם שנפגע.
זו הדרך שלו להתמודד.
לא לשכוח.
לא להעמיד פנים שזה לא קרה.
אלא לומר:
זה חלק מהסיפור שלי.
אבל זה לא הסיפור כולו.