מערכת דיילי באזזשריל מאריי הייתה רק בת 15 כשהבחינה לראשונה במשהו מוזר בכף הרגל הימנית שלה. זה התחיל כגוש קטן ולא נעים, משהו שקל יחסית לשכנע את עצמך שהוא יעבור מעצמו. היא אכן פנתה לרופא, ובאותה תקופה הייתה גם נפילה שגרמה לחשד שאולי מדובר בפגיעה או בקרע ברצועה. היא קיבלה הפניה לפיזיותרפיה והמשיכה בחייה.
אבל הגוש לא נעלם.
שנה אחרי שנה הוא המשיך לגדול. בהתחלה היה קטן מספיק כדי להתעלם ממנו, אבל בהמשך הפך לבולט יותר, רגיש יותר וכואב הרבה יותר. כאשר משהו נגע בו בטעות, הכאב היה יכול להיות עז במיוחד. בסופו של דבר הוא הגיע בערך לגודל של כדור גולף.
ועדיין, שריל לא חזרה לבירור יסודי.
לא משום שלא הבחינה שמשהו משתנה, אלא משום שהתביישה.
היא אפילו הצליחה להסתיר את הגוש במשך זמן רב מהאדם שהיה הקרוב אליה ביותר.
היא סיפרה לעצמה שמדובר רק ברצועה פגועה
במשך השנים שריל המשיכה לחיות עם ההסבר הראשון שקיבלה. אחרי הנפילה, היה קל להאמין שהנפיחות קשורה לקרע או לפגיעה ישנה ברצועה.
אבל ככל שחלף הזמן, ההסבר הזה נעשה פחות ופחות הגיוני.
פציעה אמורה להשתפר.
הגוש של שריל עשה בדיוק את ההפך.
הוא המשיך לגדול, ובמשך כעשור הפך מבליטה קטנה למסה משמעותית בכף הרגל. למרות זאת, היא התרגלה להסתיר אותו והשתדלה שאנשים אחרים לא יבחינו בו.
כאשר התחילה לצאת עם דיוויד מקנזי, המבוכה הפכה אפילו גדולה יותר. במשך כשנתיים היא הסתירה ממנו את הבעיה.
אבל כשהשניים עברו לגור יחד, כבר היה כמעט בלתי אפשרי להמשיך להסתיר את מה שקורה בכף הרגל שלה.
דיוויד שם לב.
“הוא ידע שזה משהו יותר רציני”
באחד הימים דיוויד שאל את שריל מה לא בסדר בכף הרגל שלה.
היא נתנה לו את ההסבר שאליו כבר התרגלה: מדובר ברצועות קרועות.
אבל הוא לא השתכנע.
“דיוויד שאל אותי מה קרה לכף הרגל שלי. אמרתי לו שאלה רצועות קרועות, אבל הוא הבין שזה לא זה ושמדובר במשהו רציני יותר,” היא נזכרה.
הוא התעקש שתפנה שוב לרופא.
בדיעבד, זו הייתה אחת ההחלטות החשובות ביותר בחייה.
שריל עצמה הודתה מאוחר יותר שאילו דיוויד לא היה רואה את הגוש ודוחף אותה להיבדק, היא כנראה הייתה ממשיכה להתעלם ממנו עוד זמן רב.
הפעם הרופאים לא הסתפקו בפיזיותרפיה
כשהגיעה שוב לבדיקה, התמונה כבר הייתה שונה לחלוטין מזו שהייתה כשהייתה נערה בת 15.
הגוש היה גדול, בולט וכואב.
הרופאים החליטו לבצע בירור מקיף שכלל צילום רנטגן, MRI וביופסיה – בדיקה שבה נלקחת דגימה מהרקמה כדי לבדוק אותה במעבדה.
כשהתוצאות הגיעו, שריל קיבלה שתי בשורות קשות כמעט באותו רגע.
הראשונה הייתה שהגוש אינו רצועה פגועה.
הוא היה סרטן מסוג סרקומה.
והשנייה הייתה קשה אפילו יותר.
כדי למנוע מהמחלה להתפשט, הרופאים אמרו לה שהם צריכים לקטוע את החלק התחתון של רגלה הימנית.
“הרגשתי כאילו קיבלתי שני אגרופים בפנים באותו יום”
שריל לא הייתה מוכנה למה ששמעה.
“הייתי היסטרית. הייתי כל כך בהלם שלא יכולתי לדבר,” סיפרה.
ואז ניסתה להסביר עד כמה קשה היה לקבל בתוך זמן קצר גם אבחנת סרטן וגם את הידיעה שהיא עומדת לאבד חלק מרגלה:
“הרגשתי כאילו קיבלתי שני אגרופים בפנים ביום אחד.”
עד אותו רגע היא שכנעה את עצמה במשך שנים שלא מדובר במשהו מסוכן.
פתאום לא רק שהבעיה הייתה מסוכנת – הרופאים אמרו לה שהניתוח צריך להתבצע במהירות.
עבור צעירה בת 27, המחשבה על המשך החיים עם רגל אחת הייתה קשה לעיכול. היא פחדה מהניתוח, מההחלמה ומהאופן שבו חייה עומדים להשתנות.
והיה לה גם פחד נוסף.
מה יקרה למערכת היחסים עם דיוויד?
היא פחדה שהוא יעזוב אותה – ואז הוא עשה בדיוק את ההפך
שריל חששה שאחרי הקטיעה דיוויד כבר לא ירצה להיות איתה.
אבל בעוד היא עסוקה בפחד מהעתיד, הוא כבר תכנן משהו אחר לחלוטין.
ב־31 במאי 2014, זמן קצר לפני הניתוח, במהלך סוף שבוע באדינבורו, דיוויד כרע על ברך אחת והציע לה נישואים.
המסר שלו היה ברור: העובדה שהיא עומדת לאבד את הרגל לא משנה את מה שהוא מרגיש כלפיה.
על פי הדברים ששריל סיפרה מאוחר יותר, הוא אמר לה שהוא רוצה להיות איתה למשך שארית חייו ושכל מה שהם עברו רק חיזק את הקשר ביניהם. היא החלה לבכות – וכמובן אמרה כן.
במקום לעזוב אותה ברגע הקשה ביותר שלה, האיש שגילה את הסוד שהיא ניסתה להסתיר הפך לאדם שעזר לה להתמודד עם מה שהגיע אחר כך.
כמה שבועות לאחר ההצעה – הרגל נקטעה מתחת לברך
זמן קצר לאחר מכן שריל נכנסה לניתוח.
הרופאים קטועו את רגלה הימנית מתחת לברך במטרה להסיר את הסרטן ולמנוע את התפשטותו. היא נשארה בבית החולים כחמישה ימים.
לפני הניתוח סיפרה שהצליחה להרגיש רגועה יחסית בזכות התמיכה שקיבלה מהמשפחה ומדיוויד.
אבל כשהתעוררה והמציאות הפכה למוחשית, הכול השתנה.
הרגל כבר לא הייתה שם.
שריל תיארה תחושת פאניקה קשה כשהבינה כיצד חייה נראים עכשיו. היא יצאה מבית החולים בכיסא גלגלים והחלה בתהליך ארוך של פיזיותרפיה ושיקום.
כמה חודשים לאחר מכן, באוגוסט, היא קיבלה רגל תותבת.
לאט לאט היא החלה ללמוד מחדש כיצד לנוע ולהסתדר – הפעם עם גוף שהיה שונה מהגוף שהכירה כל חייה.
דווקא האדם שחשפה בפניו את הדבר שהתביישה בו הציל אותה
שריל ייחסה לדיוויד חלק גדול מהכוח שאפשר לה לעבור את התקופה הזאת.
“הוא נתן לי מוטיבציה וכוח רצון להמשיך,” סיפרה.
מאוחר יותר אמרה שהיא מזכירה לו בכל יום שהיא אינה יודעת מה הייתה עושה אילולא הוא היה בחייה.
יש משהו כמעט אירוני בסיפור שלהם.
במשך זמן רב שריל חששה כל כך שהחבר שלה יראה את הגוש, עד שהסתירה אותו ממנו.
אבל דווקא ברגע שבו הוא סוף סוף ראה אותו, התהליך שהוביל להצלת חייה התחיל.
הסרטן שהתפתח אצלה נקרא סרקומה
סרקומה היא קבוצה נדירה יחסית של סוגי סרטן המתפתחים ברקמות כמו שרירים, שומן, כלי דם, עצבים, גידים ורצועות. סרקומות יכולות להופיע כמעט בכל מקום בגוף, אך לעיתים קרובות הן מתפתחות בידיים או ברגליים.
אחת הבעיות היא שבשלבים הראשונים סרקומה של רקמות רכות אינה חייבת לגרום לתסמינים דרמטיים.
לעיתים הסימן הראשון הוא פשוט גוש.
הוא יכול להיות ללא כאב בהתחלה, להיות מוצק למגע ולהמשיך לגדול עם הזמן. כאשר הוא נעשה גדול יותר ולוחץ על עצבים, שרירים או מבנים סמוכים, הוא עלול להתחיל לגרום לכאב.
במקרה של שריל, הגוש היה שם במשך שנים – והמשיך לגדול.
רוב הגושים אינם סרטן – אבל גוש שגדל צריך להיבדק
חשוב להדגיש שהופעת גוש בגוף אינה אומרת אוטומטית שמדובר בסרקומה.
למעשה, רוב הגושים נגרמים מסיבות שאינן ממאירות, כמו ציסטות או ליפומות. סרקומה היא מחלה נדירה.
אבל יש כמה מאפיינים שמצדיקים בירור רפואי.
גוש שהולך וגדל.
גוש שנמצא עמוק ברקמה.
גוש שקשה להזיז.
גוש שמתחיל לכאוב.
או גוש שנשאר לאורך זמן במקום להיעלם.
ה־NHS ממליץ לפנות לרופא כאשר מופיע גוש או אזור נפוח בגוף, במיוחד אם הוא גדל. במקרים שבהם עולה חשד לסרקומה, הבירור יכול לכלול אולטרסאונד, MRI, CT וביופסיה.
כיום הרופאים מנסים להימנע מקטיעה כשאפשר
טיפול בסרקומה תלוי בסוג הגידול, בגודל שלו, במיקום ובשאלה האם התפשט למקומות אחרים.
ניתוח הוא אחד הטיפולים המרכזיים בסרקומה של רקמות רכות, ולעיתים משלבים גם הקרנות, כימותרפיה או תרופות ממוקדות.
כאשר הסרקומה נמצאת ביד או ברגל, המטרה כיום היא בדרך כלל לבצע ניתוח שמשמר את הגפה ככל האפשר.
קטיעה אינה האפשרות הראשונה.
היא נדרשת רק במצבים מסוימים שבהם אי אפשר להסיר את הגידול בצורה בטוחה תוך שמירה על הגפה.
אצל שריל, הרופאים קבעו שהמצב מחייב קטיעה כדי להגן על חייה.
וזו בדיוק הסיבה שהיא החלה לחשוב שוב ושוב על שאלה אחת: מה היה קורה אילו הייתה חוזרת לרופא הרבה קודם?
“אני כמעט בטוחה שהתוצאה הייתה יכולה להיות אחרת”
אחרי שהתאוששה מהניתוח, שריל הודתה שהיא חשבה פעמים רבות על השנים שבהן התעלמה מהגוש.
כאשר הופיע לראשונה הוא היה קטן בהרבה.
בדיעבד היא אמרה שהיא מאמינה שאילו הייתה פונה לבירור מוקדם יותר, ייתכן מאוד שהסיפור היה מסתיים אחרת.
לא ניתן לדעת בוודאות מה היה קורה במקרה הספציפי שלה אילו אובחנה מוקדם יותר, אבל באופן כללי גילוי מוקדם של סרטן יכול לאפשר טיפול בשלב שבו המחלה קטנה ומקומית יותר. גם ה־NHS מדגיש שכאשר תסמינים נגרמים מסרטן, גילוי מוקדם עשוי להפוך אותו לקל יותר לטיפול.
היום שריל אינה רוצה שהפחד או המבוכה שגרמו לה להסתיר את הגוש יהפכו לסיבה שמישהו אחר יעשה אותו הדבר.
היא איבדה חלק מהרגל – אבל קיבלה הזדמנות להמשיך את החיים
אחרי הניתוח והשיקום שריל למדה להשתמש בפרוטזה. עם הזמן החרדה הראשונית החלה להתחלף בקבלה, והיא אימצה גישה חיובית יותר כלפי החיים החדשים שלה.
ובמקביל היה לה משהו גדול לחכות לו.
החתונה.
האיש שראה את הדבר שהיא ניסתה להסתיר, שכנע אותה ללכת לרופא, נשאר לצדה אחרי האבחנה והציע לה נישואים לפני הקטיעה – המשיך איתה לפרק הבא.
שנתיים לאחר הניתוח השניים כבר היו עסוקים בתכנון החתונה.
שריל ידעה היטב שהדרך שעברה יכולה הייתה להסתיים באופן שונה לחלוטין.
“אם לא הייתי מראה לו את הגוש, כנראה שהייתי ממשיכה להתעלם ממנו עוד יותר זמן,” אמרה.
לפעמים הדבר שאנחנו הכי מתביישים להראות הוא דווקא הדבר שחייבים לבדוק
הסיפור של שריל התחיל בגוש קטן בכף הרגל של נערה בת 15.
הוא לא נעלם.
הוא גדל.
הפך לכואב.
הגיע לגודל של כדור גולף.
ובמשך שנים היא מצאה דרכים להסתיר אותו.
לאחר מכן אדם אחד שאל את השאלה שהיא ניסתה להימנע ממנה: מה באמת קורה לכף הרגל שלך?
השאלה הזאת הובילה לרופא.
הרופא הוביל לבדיקות.
הבדיקות חשפו את הסרקומה.
והאבחנה הובילה לניתוח שבסופו של דבר הציל את חייה.
שריל איבדה את החלק התחתון של רגלה, אבל היא שרדה, עברה שיקום והמשיכה לבנות את חייה לצד האדם ששכנע אותה לא להתעלם יותר.
הלקח מהסיפור שלה אינו שכל גוש הוא סרטן – רובם אינם. אבל גוש שלא נעלם, ממשיך לגדול או מתחיל לכאוב הוא לא משהו שכדאי להסתיר בגלל פחד או מבוכה. לפעמים הבדיקה שאנחנו הכי מפחדים לעשות היא בדיוק הבדיקה שאנחנו צריכים יותר מכל.