מערכת דיילי באזז
אם אנחנו רוצים להודות בזה או לא, כולנו אשמים בכך שאנו שופטים אחרים במידה כזו או אחרת. זה רק אנושי לעשות זאת כשאנו מנסים להתמצא בסביבה שלנו, אבל זה לא אומר שזה בסדר.
להודות שאנו יכולים להיות בעלי דעות קדומות זה לא משהו מחמיא, מכיוון שזה מצייר צד אפל וקודר שלנו.
האבא בסיפור למטה גם לא היה גאה לחשוף את הצד הזה שבו, אבל הוא החליט לעשות זאת כדי שכולנו נוכל ללמוד משהו חשוב מאוד מהבן שלו.
למה לא לנסות לראות את העולם דרך העיניים האוהבות וחסרות הדעות הקדומות של ילדים?
בלנטון אוניל היה מחוץ לביתו יחד עם בנו בן ה 11, שון, כשהם ראו משהו שיכול לקרות לכל אחד – וקל מאוד לעשות את אותה טעות.
האבא תיאר מאוחר יותר את האירועים בפוסט בפייסבוק:
"הרהרתי עם עצמי האם לפרסם את הפוסט הזה מכיוון שהוא מראה צד לא מחמיא שלי כבנאדם. אבל אני חושב שבסוף זו תמונה של רבים מאיתנו אם אנחנו באמת כנים עם עצמנו.
אתמול, כששון ואני נסענו לטורניר הכדורגל שלו עצרנו בתחנת דלק קטנה כדי לקנות משהו לשתות. בזמן ששילמתי, נתתי לשון את המפתחות כדי שהוא יוכל ללכת בחזרה למכונית.
לקח לי קצת זמן לשלם וכשיצאתי מהחנות, הבחנתי שהדלת של שון נפתחת והוא התרחק מהמכונית לכיוון אדם בכיסא גלגלים. הוא היה בחור אפרו-אמריקאי מבוגר, בלי רגליים והוא נראה 'הומלס'.
התגובה הראשונה שלי הייתה, לצערי, 'אוי לא!', הוא ביקש כסף משון וקרא לו לבוא אליו.
אבל כשהתקרבתי, היה ברור ששון מנהל עם האיש שיחה קצרה, הסתובב וחזר למכונית. אז אני עשיתי אותו הדבר".
"כשנכנסתי למכונית, שאלתי אותו מה בדיוק קרה שם.
'כלום אבא. רק שאלתי אותו אם הוא צריך עזרה. '
הוא אמר לא תודה, שהוא בסדר והודה לי ששאלתי.
רואים, במבט ראשון אפילו לא שמתי לה שהאיש בכיסא גלגלים מנסה לחצות את שביל החצץ בחנייה, כשהוא משתמש רק בידיים שלו. לא שמתי לב שהילד שלי בן ה 11 היה גבר מספיק לראות את זה דרך המראה של המכונית, להוריד את הטאבלט איתו שיחק, לצאת החוצה ולהציע לבחור עזרה.
כשהתחלנו לנסוע שון שאל אם נוכל לתת לאיש כסף. עצרנו לידו ושאלתי אם כמה דולרים יעזרו לו.
הוא אמר, 'לא תודה, אני בסדר. הבן שלך ג'נטלמן אמיתי והוא נתן לי את כל מה שאני צריך היום. שאלוהים יברך אתכם'.
סגרנו את החלון והתחלנו בנסיעה. בזווית העין ראיתי את שון מנופף לו לשלום והוא נופף לו בחזרה עם חיוך גדול על הפנים.
האם אני הייתי יוצא מהמכונית ועושה אותו הדבר?
אני לא מפרסם את הפוסט כדי ששון יקבל מחמאות. אני מפרסם את זה כדי לחשוף דברים רעים שיש לנו בעולם. אנו רואים כל כך הרבה מרה ושנאה כל יום בחדשות, כל פוסט בפייסבוק, כל ציוץ. זה לא משהו של ימין ושמאל. כולנו עושים את זה. שכחנו להסתכל על עולם דרך עיניים של ילד.
אנשים רבים אמרנו לנו במהלך השנים איזה לב גדול יש לשון. הוא יכול להיות גדול יותר מהחיים עצמם באירועים חברתיים, כשהוא בוחר להיות הבדחן, אך המעשים הקטנים הטובים האלה עוברים לפעמים מתחת לרדאר, כפי שהם אמורים. שון לא חיפש מחמאות על מה שעשה. הוא אפילו לא ידע שאני אראה את זה. הוא פשוט ראה אדם שהוא חשב שזקוק לעזרה.
אם כולנו היינו גורמים למישהו לחייך, לפחות פעם ביום, אם זה אדם זר, חבר או בן משפחה, אנחנו חושבים שהיינו משנים את העולם לטובה. הסיפור של בלנטון חושף מדוע חשוב לא לשפוט אף אחד במבט ראשון – אף אדם לא יכול להיות מוגדר לפי מראה או בגדים.
ילדים יודעים לראות את האדם מאחורי פני השטח, אבל אנחנו המבוגרים איבדנו את עצמו ושופטים אנשים בקלות יתרה, כל הזמן.
אנו מקווים שהדוגמא של שון למעשה קטן וטוב תהיה צעד אחד בדרך לשינוי – אולי כולנו יכולים לעשות היום משהו טוב עבור מישהו שאנחנו לא מכירים?
לחצו לייק ושתפו את הסיפור – כולנו יכולים להפוך את העולם למקום טוב יותר.