מערכת דיילי באזזשבץ מוחי הוא מסוג האירועים שאנשים רבים מדמיינים שקורים “לאנשים אחרים”. למבוגרים מאוד. לאנשים עם מחלות רקע ברורות. לאנשים שנמצאים בבית ולא באמצע יום עבודה. אבל המציאות הרבה יותר מורכבת, והרבה יותר מפחידה: שבץ יכול להופיע בפתאומיות, באמצע שגרה רגילה לגמרי, גם אצל אנשים פעילים, מתפקדים, מוכרים ובריאים למראה.
זה בדיוק מה שקרה לד״ר סנדרה לי, רופאת העור והכוכבת שמוכרת בעולם בשם “ד״ר פימפל פופר”. בזמן שצילמה את הסדרה שלה, היא החלה להרגיש לא טוב. בהתחלה היא חשבה שמדובר במשהו פחות דרמטי, אולי גל חום או תחושה חולפת. אבל הסימנים התגברו, והמצב התברר מהר מאוד כחמור הרבה יותר.
בהמשך הרופאים אישרו שהיא עברה שבץ איסכמי – מצב שבו קריש או חסימה מונעים זרימת דם תקינה לחלק מהמוח. זהו אירוע רפואי דחוף, שבו כל דקה יכולה להשפיע על הנזק, על ההחלמה ועל החיים שאחרי.
היום היא משתפת את הסיפור שלה כדי להזכיר לאחרים דבר אחד פשוט: אסור להתעלם מסימנים מוזרים בגוף, במיוחד כשהם מופיעים בפתאומיות.
היא חשבה שזה אולי גל חום
לפי הדיווחים, סנדרה לי הייתה במהלך צילומי העונה השנייה של הסדרה שלה כאשר התחילה להרגיש שמשהו לא בסדר. בהתחלה היא לא מיהרה לפרש את זה כשבץ. כמו הרבה אנשים, גם היא ניסתה למצוא הסבר רגיל יותר. אולי עייפות. אולי לחץ. אולי גל חום. אולי משהו שיעבור לבד.
וזה בדיוק החלק המסוכן בסיפור. לא תמיד שבץ מתחיל כמו שאנחנו מדמיינים. לא תמיד האדם נופל מיד לרצפה. לא תמיד יש סימן דרמטי שמכריח את כולם להזעיק עזרה באותה שנייה. לפעמים הסימנים הראשונים מרגישים מוזרים, מעורפלים, לא מספיק ברורים.
בהמשך, כשהתסמינים החמירו, כבר היה קשה יותר להתעלם. היא חוותה חולשה בצד אחד של הגוף, קושי בדיבור וקושי בהליכה – סימנים קלאסיים יותר של שבץ. אבל גם אז, כמו שהיא סיפרה, חלק ממנה עדיין התקשה להאמין שזה באמת קורה.
וזה אולי אחד הדברים הכי חשובים להבין: אפילו רופאה יכולה להתבלבל כשהאירוע קורה לה עצמה.
מהו שבץ איסכמי?
שבץ מוחי מתרחש כאשר זרימת הדם לחלק מהמוח נפגעת. בלי דם, תאי המוח לא מקבלים מספיק חמצן וחומרים חיוניים, והם יכולים להתחיל להיפגע תוך זמן קצר מאוד.
יש שני סוגים עיקריים של שבץ: שבץ איסכמי ושבץ דימומי. שבץ איסכמי הוא הנפוץ יותר, והוא נגרם מחסימה בכלי דם שמוביל דם למוח. שבץ דימומי נגרם כאשר כלי דם במוח נקרע או דולף וגורם לדימום.
בשני המקרים מדובר במצב חירום. האדם שסובל מתסמינים לא יכול לדעת לבד איזה סוג שבץ מתרחש, וגם לא האם מדובר בשבץ מלא או באירוע חולף. לכן ההנחיה החשובה היא לא לנסות לאבחן לבד, לא לחכות, לא לנהוג לבד לבית החולים – אלא להזעיק עזרה רפואית מיד.
למה נשים עלולות לפספס סימנים?
גברים ונשים יכולים לחוות סימנים דומים מאוד של שבץ: פנים שנוטות לצד אחד, חולשה ביד או ברגל, דיבור לא ברור, בלבול, בעיות ראייה, סחרחורת או קושי בהליכה. אלה סימנים שכל אדם צריך להכיר.
אבל אצל נשים, לפעמים מופיעים גם סימנים פחות “קלאסיים” או פחות ברורים. עייפות פתאומית. חולשה כללית. בלבול. תחושת אי־שקט. בחילה. כאב לא מוסבר. תחושה שהגוף פשוט לא מתפקד כרגיל.
הבעיה היא שסימנים כאלה קל מאוד להסביר לעצמנו. “אני עייפה.” “אני בלחץ.” “זה הורמונלי.” “לא ישנתי טוב.” “זה יעבור.” נשים רבות רגילות לתפקד גם כשהן לא מרגישות טוב, להמשיך לעבוד, לטפל באחרים, להחזיק בית, ילדים, משפחה, קריירה, מטלות ודאגות. לפעמים דווקא ההרגל הזה – להמשיך למרות הכול – עלול לעכב פנייה לעזרה.
ובשבץ, עיכוב הוא הדבר המסוכן ביותר.
הסימן הראשון: עייפות פתאומית ובלתי מוסברת
עייפות היא אחד הסימנים שקל ביותר להתעלם מהם. מי לא עייף? כמעט כולם. במיוחד נשים שמנהלות חיים עמוסים, עבודה, משפחה, טיפול באחרים, סטרס וחוסר שינה.
אבל עייפות שקשורה לשבץ יכולה להיות פתאומית, חריגה ולא מוסברת. לא עייפות רגילה של סוף יום, אלא תחושה שהגוף מתרוקן בבת אחת. לפעמים היא מגיעה יחד עם בלבול, חולשה, חוסר יציבות או תחושה שמשהו פשוט לא תקין.
המסר אינו שכל עייפות היא שבץ. ברור שלא. ברוב המקרים עייפות נובעת מסיבות יומיומיות לגמרי. אבל אם מופיעה עייפות פתאומית מאוד, במיוחד יחד עם תסמינים נוספים כמו חולשה בצד אחד, דיבור לא ברור, בלבול או סחרחורת – לא מבטלים אותה.
הכלל החשוב הוא הפתאומיות. משהו שהופיע בבת אחת, בלי הסבר, ומרגיש שונה מהרגיל.
הסימן השני: חולשה כללית או חולשה בצד אחד
אחד הסימנים המוכרים ביותר לשבץ הוא חולשה ביד, ברגל או בצד אחד של הגוף. לפעמים האדם מרגיש שיד אחת “לא שומעת בקולו”. לפעמים רגל אחת כבדה, גוררת או לא יציבה. לפעמים צד אחד של הפנים נראה שמוט.
בדיקה פשוטה שיכולה לעזור היא לבקש מהאדם להרים את שתי הידיים. אם יד אחת צונחת, אם הוא לא מצליח להרים אותה, או אם צד אחד נראה חלש יותר – זה סימן אזהרה משמעותי.
אבל אצל חלק מהנשים התחושה יכולה להיות פחות ממוקדת. במקום חולשה ברורה ביד אחת, הן עשויות להרגיש חולשה כללית, כאילו כל הגוף לא בסדר. זו בדיוק הסיבה שחשוב לשים לב לכל שינוי פתאומי ולא מוסבר בתפקוד.
אם אדם שהיה בסדר לפני רגע פתאום לא מצליח לעמוד, ללכת, להחזיק משהו, לחייך בצורה סימטרית או להרים יד – לא מחכים.
הסימן השלישי: קושי בדיבור או בלבול
דיבור לא ברור הוא אחד הסימנים הבולטים ביותר לשבץ. האדם עשוי למלמל, לדבר בצורה מרוחה, להתבלבל במילים, לא למצוא את המילים הנכונות, או לא להבין מה אומרים לו. לפעמים הוא נשמע כאילו הוא שיכור, למרות שלא שתה דבר. לפעמים הוא עונה תשובות לא קשורות. לפעמים הוא מבין הכול בראש, אבל לא מצליח להוציא משפט תקין.
אפשר לבקש מהאדם לחזור על משפט פשוט. אם הדיבור נשמע מוזר, איטי, מבולבל או לא ברור – זו סיבה להזעיק עזרה מיד.
גם בלבול פתאומי חשוב מאוד. אם אדם נראה מנותק, לא מבין איפה הוא, לא מצליח לענות על שאלות פשוטות, או מתנהג בצורה לא אופיינית – אל תניחו שזה “סתם לחץ” או “עייפות”. כאשר שינוי כזה מופיע בפתאומיות, צריך לחשוב גם על שבץ.
הסימן הרביעי: נימול, חוסר תחושה או כאב פתאומי
נימול או חוסר תחושה בצד אחד של הגוף הם סימנים מוכרים של שבץ. זה יכול להיות בפנים, ביד, ברגל או בחצי גוף. האדם עשוי לתאר תחושה של “רדום”, “זרמים”, “עקצוצים”, “כבדות” או איבוד תחושה.
במקרה של סנדרה לי, היא סיפרה על כאבים חדים ותחושות מוזרות ברגל. כאב לבדו אינו תמיד הסימן הקלאסי ביותר, אבל כאשר הוא מופיע יחד עם חולשה, דיבור לא ברור, חוסר יציבות או תסמינים נוירולוגיים אחרים – הוא לא משהו שמבטלים.
חשוב במיוחד לשים לב אם התחושה מופיעה בצד אחד. צד אחד של הפנים, יד אחת, רגל אחת, צד אחד של הגוף. שבץ פוגע לעיתים באזורים שמפעילים צד מסוים של הגוף, ולכן חד־צדדיות היא סימן שצריך לקחת ברצינות רבה.
הסימן החמישי: אובדן שיווי משקל או קושי בהליכה
קושי פתאומי בהליכה, סחרחורת חזקה, איבוד שיווי משקל או חוסר קואורדינציה יכולים גם הם להיות סימנים לשבץ. אדם עלול להיראות כאילו הוא מתנדנד, גורר רגל, לא מצליח ללכת בקו ישר או נאחז בקירות ורהיטים.
הבעיה היא שסחרחורת יכולה להגיע מהמון סיבות: לחץ דם, התייבשות, בעיות באוזן הפנימית, חרדה, תרופות, סוכר נמוך ועוד. לכן אנשים נוטים להסביר אותה מהר מדי. אבל כאשר סחרחורת או חוסר יציבות מופיעים בפתאומיות, במיוחד יחד עם דיבור לא ברור, חולשה, נימול, ראייה מטושטשת או כאב ראש חריג – חייבים לחשוד בשבץ.
במקרה כזה, לא “נחים קצת ורואים”. מזעיקים עזרה.
זכרו: יח״ד
בישראל קל לזכור את סימני האזהרה הבסיסיים בעזרת ראשי התיבות יח״ד:
ידיים – האם יש חולשה בידיים או ברגליים? האם יד אחת נופלת כאשר מרימים את שתיהן?
חיוך – האם הפנים סימטריות? האם צד אחד של הפה שמוט? האם החיוך נראה עקום?
דיבור – האם הדיבור ברור? האם האדם מבין אתכם? האם הוא מצליח לחזור על משפט פשוט?
אם אחד מהדברים האלה לא תקין, לא מתלבטים. מחייגים 101 ומזעיקים מד״א. עדיף לטעות ולהגיע לבדיקה, מאשר לפספס שבץ אמיתי.
בעולם משתמשים גם ב-BE FAST
במדינות רבות משתמשים בראשי התיבות BE FAST כדי לזכור סימנים מרכזיים:
Balance – שיווי משקל. האם יש אובדן שיווי משקל, סחרחורת או קושי ללכת?
Eyes – עיניים. האם יש שינוי פתאומי בראייה, ראייה כפולה, טשטוש או אובדן ראייה?
Face – פנים. האם צד אחד של הפנים שמוט?
Arms – ידיים. האם יד אחת חלשה או צונחת?
Speech – דיבור. האם הדיבור מבולבל, מרוח או לא ברור?
Time – זמן. אם יש חשד, הזמן קריטי. מתקשרים מיד לעזרה רפואית.
החלק האחרון הוא החשוב ביותר. לא מספיק לזהות את הסימנים. צריך לפעול מהר.
למה אסור לחכות שהסימנים יעברו?
לפעמים תסמיני שבץ מופיעים ואז נעלמים. זה יכול להיות אירוע מוחי חולף, שנקרא TIA או “מיני שבץ”. השם “מיני” מטעה, כי גם אם התסמינים חולפים, מדובר בסימן אזהרה רציני לכך שעלול להגיע שבץ גדול יותר.
הרבה אנשים עושים טעות מסוכנת: “אם זה עבר, כנראה זה לא היה כלום.” אבל דווקא תסמינים שבאים והולכים יכולים להיות חשובים מאוד. הם לא סיבה להירגע ולהמשיך כרגיל, אלא סיבה להיבדק בדחיפות.
אי אפשר לדעת לבד אם מדובר בשבץ, באירוע חולף, במיגרנה, בירידת סוכר, בלחץ או במשהו אחר. אבל את ההבדל הזה צריך לברר בבית חולים, לא בבית.
לא לנהוג לבד לבית החולים
כאשר עולה חשד לשבץ, לא מומלץ לנהוג לבד לבית החולים ולא לבקש ממישהו “רק להסיע”. אמבולנס אינו רק רכב. צוות רפואי יכול להתחיל הערכה וטיפול בדרך, להודיע לבית החולים על הגעה של מטופל עם חשד לשבץ, ולעזור לו להגיע למסלול הנכון מהר יותר.
בנוסף, אדם שעובר שבץ יכול להחמיר בדרך. הוא עלול לאבד שיווי משקל, להתבלבל, להקיא, לאבד הכרה או להחמיר נוירולוגית. נהיגה במצב כזה מסוכנת לו ולסביבה.
אם יש חשד – מחייגים 101 בישראל, או למספר החירום המקומי במדינה שבה נמצאים.
למה כל דקה חשובה?
בזמן שבץ, חלק מהמוח אינו מקבל דם וחמצן בצורה תקינה. ככל שעובר יותר זמן, כך יותר תאי מוח עלולים להיפגע. זו הסיבה שמשתמשים לעיתים במשפט “זמן הוא מוח”.
יש טיפולים שיכולים לעזור במקרים מסוימים, כמו תרופות שממיסות קריש או פרוצדורות לפתיחת חסימה, אבל הם תלויים בזמן, בסוג השבץ, במצב המטופל ובבדיקות בבית החולים. ככל שהאדם מגיע מוקדם יותר, כך יש יותר אפשרויות.
המשמעות פשוטה: לא מחכים לסיום פגישה. לא מתקלחים קודם. לא שותים מים ורואים אם זה עובר. לא הולכים לישון. לא מחפשים בגוגל עשר דקות. פועלים.
מה היו גורמי הסיכון במקרה של סנדרה לי?
סנדרה לי אמרה בהמשך שהיא יכולה לזהות בדיעבד גורמים שתרמו לסיכון שלה, כמו לחץ דם וכולסטרול שלא היו מאוזנים, לצד סטרס משמעותי בחייה. אלה גורמי סיכון מוכרים לשבץ, והם מזכירים שגם אנשים שנראים חזקים, עסוקים ומצליחים יכולים לשאת סיכונים רפואיים מתחת לפני השטח.
לחץ דם גבוה מכונה לעיתים “הרוצח השקט” משום שאדם יכול להרגיש בסדר במשך שנים, בזמן שכלי הדם סופגים נזק. כולסטרול גבוה יכול לתרום להצטברות פלאק בכלי הדם. סטרס לבדו אינו תמיד “גורם שבץ” ישיר, אבל הוא יכול להשתלב עם הרגלי חיים, לחץ דם, שינה, תזונה ומחלות רקע.
המסר אינו להאשים את האדם שעבר שבץ, אלא להבין שיש גורמי סיכון שאפשר לבדוק, לעקוב אחריהם ולנסות לאזן.
נשים, הורמונים וסיכון לשבץ
אצל נשים יש גם גורמי סיכון ייחודיים או מצבים שיכולים להשפיע על הסיכון לשבץ: הריון, רעלת הריון, סוכרת הריון, שימוש בגלולות או טיפול הורמונלי מסוים, מיגרנות מסוימות, גיל המעבר, לחץ דם גבוה ומחלות לב.
זה לא אומר שכל אישה שנוטלת גלולות או חוותה מיגרנה צריכה להיכנס לפאניקה. הסיכון תלוי בגורמים רבים: גיל, עישון, לחץ דם, היסטוריה רפואית, סוג הטיפול, מחלות רקע ועוד. אבל זה כן אומר שכדאי לדבר עם רופא על גורמי סיכון אישיים, במיוחד אם יש שילוב של כמה מהם.
היכרות עם הסיכון האישי אינה פחדנות. זו אחריות.
“אני צעירה מדי לזה” – טעות מסוכנת
שבץ נפוץ יותר עם הגיל, אבל הוא יכול לקרות גם לאנשים צעירים יותר. לפעמים בגלל מחלות רקע, הפרעות קרישה, מומים בכלי דם, מיגרנות מסוימות, מחלות לב, שימוש בחומרים מסוימים, סיבוכי הריון, לחץ דם לא מאוזן או גורמים אחרים.
הבעיה היא שאנשים צעירים נוטים לחשוב ששבץ לא קשור אליהם. לכן הם עשויים לדחות פנייה לעזרה, והרופאים סביבם עשויים לפעמים לחשוב קודם על הסברים אחרים. זו בדיוק הסיבה שחשוב להכיר את הסימנים, לא משנה הגיל.
אם מופיעים סימנים נוירולוגיים פתאומיים – חולשה בצד אחד, דיבור לא ברור, בלבול, אובדן ראייה, חוסר יציבות – הגיל לא מבטל את הסיכון.
מה לעשות אם אתם ליד אדם עם חשד לשבץ?
הדבר הראשון הוא להזעיק עזרה. בישראל: 101. לאחר מכן הושיבו או השכיבו את האדם במקום בטוח, אל תתנו לו לאכול או לשתות, ואל תאפשרו לו ללכת לבד או לנהוג. שימו לב לשעה שבה התחילו התסמינים או לשעה האחרונה שבה הוא נראה והתנהג כרגיל. המידע הזה חשוב מאוד לצוות הרפואי.
נסו לדבר איתו בשקט, להרגיע אותו, ולשים לב אם יש החמרה. האם הדיבור משתנה? האם היד נחלשת? האם הוא נהיה ישנוני או מבולבל יותר? האם הנשימה תקינה?
אם האדם מתעקש שהוא “בסדר”, אל תוותרו מהר. אנשים באמצע אירוע מוחי לא תמיד מבינים את מצבם. לפעמים הבלבול עצמו הוא חלק מהתסמין.
מה לא לעשות?
לא לתת אספירין או תרופות אחרות בלי הנחיה רפואית. לא להניח שמדובר בחרדה. לא לומר “נחכה עשר דקות”. לא להסיע לבד אם אפשר להזעיק אמבולנס. לא לתת אוכל או שתייה. לא להתווכח על האבחנה. ולא להתעלם רק כי האדם נראה “כמעט בסדר”.
שבץ יכול להיראות בהתחלה עדין. אדם יכול לדבר קצת מוזר אבל עדיין לעמוד. הוא יכול לחייך קצת עקום אבל להתעקש שהכול בסדר. הוא יכול להיות מבולבל אבל לא חסר הכרה. זה עדיין מצב חירום.
עדיף להגיע לבית החולים ולגלות שזו הייתה אזעקת שווא מאשר לחכות ולגלות מאוחר מדי שזה היה שבץ.
השיקום אחרי שבץ יכול להיות ארוך
אחד הדברים שסנדרה לי דיברה עליהם הוא ההשפעה המתמשכת של האירוע. גם אחרי שהסכנה המיידית חולפת, שבץ יכול להשאיר אחריו השלכות פיזיות ורגשיות. חולשה, בעיות קואורדינציה, קושי בדיבור, עייפות, פחד, מבוכה, שינויים בזהות ובביטחון העצמי.
היא סיפרה שהיא מודעת יותר לאופן שבו היא מדברת, ושזה משפיע עליה רגשית. זה חלק חשוב מהסיפור, כי מבחוץ אנשים עשויים לחשוב: “היא נראית בסדר, אז הכול עבר.” אבל החלמה משבץ אינה תמיד נראית מבחוץ.
לפעמים השיקום הוא פיזיותרפיה. לפעמים ריפוי בדיבור. לפעמים טיפול רגשי. לפעמים שינוי אורח חיים. ולעיתים האדם צריך ללמוד לקבל גרסה חדשה של עצמו, לפחות לתקופה מסוימת.
שבץ לא פוגע רק בגוף
שבץ יכול להשפיע על תחושת הביטחון הבסיסית ביותר. אדם שהיה עצמאי, רהוט, פעיל ומלא שליטה על חייו, יכול פתאום להרגיש שהגוף בגד בו. גם אם ההחלמה טובה, הפחד שזה יקרה שוב יכול להישאר.
יש אנשים שמתמודדים עם דיכאון או חרדה אחרי שבץ. יש כאלה שמתביישים לדבר אם הדיבור השתנה. יש כאלה שמתרחקים מאנשים כי הם לא רוצים שיראו אותם מתקשים. ויש כאלה שמנסים לחזור מהר מדי לחיים הקודמים, למרות שהגוף עדיין זקוק לזמן.
לכן תמיכה משפחתית, סבלנות ושיקום מקצועי חשובים מאוד. לא רק כדי להחזיר תפקוד, אלא גם כדי לעזור לאדם להרגיש שוב בטוח בתוך החיים שלו.
איך להפחית סיכון?
לא כל שבץ ניתן למניעה, אבל יש גורמי סיכון שאפשר להשפיע עליהם. איזון לחץ דם, טיפול בכולסטרול גבוה, הפסקת עישון, פעילות גופנית, תזונה בריאה, טיפול בסוכרת, בדיקת פרפור פרוזדורים או מחלות לב, הפחתת צריכת אלכוהול, שינה טובה ומעקב רפואי – כל אלה יכולים להפחית סיכון אצל אנשים רבים.
חשוב במיוחד לא להזניח לחץ דם. הרבה אנשים לא מרגישים לחץ דם גבוה, ולכן לא מטפלים בו. אבל הוא אחד הגורמים המרכזיים לשבץ. בדיקה פשוטה יכולה לגלות אותו, וטיפול מתאים יכול להפחית סיכון משמעותית.
מי שכבר עבר TIA או שבץ צריך מעקב רפואי צמוד והנחיות אישיות. אחרי אירוע כזה, מניעה של אירוע נוסף היא חלק מרכזי מהטיפול.
למה הסיפור שלה חשוב?
כי הוא מגיע מאדם שלא מתאים לסטריאוטיפ הפשוט של “חולה”. סנדרה לי היא רופאה, אישה מוכרת, פעילה, באמצע עבודה. אם גם היא יכולה לפרש את הסימנים הראשונים כמשהו פחות חמור, כל אחד יכול.
הסיפור שלה מזכיר שלא צריך להיות בטוחים במאה אחוז שמדובר בשבץ כדי להזעיק עזרה. מספיק שיש חשד. מספיק שמשהו פתאומי, מוזר ולא מוסבר מתרחש. בשבץ, עדיף להיות זהירים מדי מאשר רגועים מדי.
היא אמרה שהיא רוצה לראות בזה מעין קריאת השכמה – תזכורת לטפל בעצמה טוב יותר. זו תזכורת שכולנו יכולים לקחת איתנו, גם בלי לחכות לאירוע דרמטי.
איך לדבר על זה עם נשים במשפחה?
כדאי להעביר את המידע הזה בצורה לא מפחידה, אלא מעשית. לומר לאמא, לאחות, לבת זוג, לחברה: אם את מרגישה פתאום חולשה, דיבור מוזר, בלבול, חוסר שיווי משקל, ראייה מוזרה או עייפות קיצונית שלא דומה לך – אל תתנצלי ואל תחכי. תתקשרי לעזרה.
נשים רבות רגילות לומר “לא נעים”, “אני לא רוצה להטריח”, “זה בטח יעבור”, “כולם עסוקים”. אבל בשבץ, חוסר נעימות יכול לעלות ביוקר. אין שום בושה להזעיק אמבולנס בגלל חשד לשבץ. להפך – זו בדיוק הפעולה הנכונה.
המסר צריך להיות ברור: הגוף שלך חשוב. הזמן שלך חשוב. החיים שלך חשובים.
ד״ר סנדרה לי, המוכרת ככוכבת “ד״ר פימפל פופר”, עברה שבץ איסכמי בזמן צילומי הסדרה שלה. בתחילה היא חשבה שהתסמינים אולי קשורים למשהו פשוט יותר, אבל בהמשך הופיעו סימנים ברורים יותר: חולשה בצד אחד של הגוף, קושי בדיבור וקושי בהליכה. לאחר מכן היא עברה טיפול ושיקום, וכיום היא משתמשת בסיפור שלה כדי להעלות מודעות.
חמשת הסימנים המרכזיים שכדאי להכיר הם עייפות פתאומית וחריגה, חולשה כללית או חולשה בצד אחד, קושי בדיבור או בלבול, נימול/חוסר תחושה או כאב פתאומי במיוחד בצד אחד, ואובדן שיווי משקל או קושי בהליכה.
אבל מעל הכול, חשוב לזכור את העיקרון: שבץ הוא מצב חירום. אם מופיע סימן פתאומי ולא מוסבר – לא מחכים. בישראל מחייגים 101. זוכרים את יח״ד: ידיים, חיוך, דיבור. בודקים אם יש חולשה, חיוך עקום או דיבור לא ברור. ואם משהו לא תקין, מזעיקים עזרה מיד.
הסיפור הזה אינו נועד להפחיד, אלא להציל חיים. כי לפעמים ההבדל בין החלמה טובה לנזק קשה הוא לא ידע רפואי מסובך – אלא החלטה אחת מהירה בזמן הנכון.
שתפו את המידע הזה עם נשים וגברים שאתם אוהבים. יכול להיות שיום אחד, ההיכרות עם הסימנים האלה תעזור למישהו לזהות שבץ בזמן – ואולי להציל חיים.