מערכת דיילי באזזמייקל פקארד חשב שזה יהיה עוד יום רגיל בעבודה.
הוא לבש את ציוד הצלילה שלו, ירד מהסירה ונכנס למים מול חופי מסצ’וסטס שבארצות הברית כדי לעשות את מה שעשה במשך שנים – לצלול לקרקעית הים ולחפש לובסטרים.
הוא הכיר את האזור.
הוא הכיר את הים.
והוא ידע היטב שיש מתחת לפני המים בעלי חיים שצריך לכבד ולהיזהר מהם.
אבל גם אחרי שנים של צלילה, שום דבר לא יכול היה להכין אותו למה שקרה באותו בוקר.
לפתע פגע בו כוח אדיר.
בתוך שנייה הכול הפך לשחור מוחלט.
פקארד הרגיש שהוא נע בתוך חלל סגור ושמשהו עצום לוחץ עליו מכל הכיוונים.
המחשבה הראשונה שלו הייתה מפחידה מספיק:
כריש לבן תקף אותי.
אבל אז הוא הבחין במשהו מוזר.
לא היו שיניים.
הוא לא הרגיש שננשך.
לא היה דם.
ואז הגיעה ההבנה שכמעט בלתי אפשרי לעכל:
הוא נמצא בתוך הפה של לווייתן גדול סנפיר.
במשך כ־30 עד 40 שניות הוא היה לכוד בחשכה, משוכנע שחייו עומדים להסתיים.
והדבר היחיד שהוא הצליח לחשוב עליו היה שני הבנים שלו.
יום עבודה רגיל הפך לסיוט תוך שניות
המקרה המדהים התרחש בשנת 2021 ליד פרובינסטאון שבקייפ קוד, מסצ’וסטס.
פקארד, שהיה אז בן 56, עבד כצוללן מסחרי המתמחה בלכידת לובסטרים.
באותו בוקר הוא יצא בסירה שלו, Ja’n J, לאזור הסמוך לחוף Herring Cove.
לא היה שום דבר יוצא דופן בתוכנית.
הוא היה אמור לרדת למים, לעבוד על קרקעית האוקיינוס ולחזור לסירה.
אלא שכמעט מיד לאחר שנכנס למים הוא הרגיש מכה עצומה.
לא הייתה לו אפילו הזדמנות להבין מאיפה היא הגיעה.
רגע אחד הוא היה בתוך האוקיינוס.
וברגע הבא – חושך מוחלט.
לדבריו, הוא הרגיש שהוא עדיין זז ושהשרירים של היצור שסביבו לוחצים עליו.
זה היה הרגע שבו ניסה להבין מה בדיוק תפס אותו.
“חשבתי שזה כריש לבן”
המים באזור קייפ קוד ידועים גם בנוכחותם של כרישים לבנים, ולכן זו הייתה המחשבה הראשונה שעלתה בראשו.
אולי כריש תקף אותו.
עבור צוללן שנמצא עמוק בתוך המים, זה לבדו תרחיש אימה.
אבל תוך רגעים פקארד הבין שמשהו לא מסתדר.
אם הוא נמצא בפיו של כריש – איפה השיניים?
למה הוא לא מרגיש נשיכה?
ולמה אין דם?
הוא ניסה להבין את הסביבה באמצעות התחושה בלבד, משום שלא יכול היה לראות דבר.
ואז פתאום נפל לו האסימון.
זה לא כריש.
זה לווייתן.
ולא סתם לווייתן.
הוא היה לכוד בתוך הפה העצום של לווייתן גדול־סנפיר.
“זהו. אני מת”
באותו רגע פקארד לא ידע שלווייתן גדול־סנפיר אינו מסוגל למעשה לבלוע אדם שלם.
מבחינתו, הוא היה בתוך בעל חיים עצום באמצע האוקיינוס.
הכול היה שחור.
הוא לא ידע לאן הלווייתן לוקח אותו.
והוא לא ידע אם יראה שוב את פני המים.
הוא חשב שהסוף הגיע.
לדבריו, המחשבות שלו עברו מיד לשני בניו, שהיו אז בני 12 ו־15.
זה היה הדבר שהעסיק אותו יותר מכול.
לא העבודה.
לא הסירה.
לא איך בדיוק הגיע לשם.
רק הילדים שלו.
הוא היה משוכנע שהוא עומד למות ושלא יראה אותם שוב.
ואז הוא התחיל להיאבק
לפקארד לא היו הרבה אפשרויות.
הוא עדיין לבש את ציוד הצלילה שלו והיה לו אוויר לנשימה, אבל הוא לא ידע כמה זמן יישאר לכוד.
אז הוא התחיל לזוז.
הוא בעט.
התפתל.
ניסה להיאבק בתוך חלל הפה העצום.
אי אפשר לדעת אם התנועות שלו הן שגרמו ללווייתן להבין שמשהו לא בסדר, אבל ברור שהמפגש היה מקרי לחלוטין.
לווייתנים גדולי־סנפיר אינם צדים בני אדם.
הם ניזונים בעיקר מקריל ומדגים קטנים, ולעיתים פותחים את פיהם העצום תוך כדי הסתערות על ריכוזי מזון ובולעים כמויות אדירות של מים יחד עם הטרף. לאחר מכן הם מסננים את המים דרך מזיפותיהם.
פקארד פשוט היה, במקרה כמעט בלתי נתפס, במקום הלא נכון בדיוק ברגע הלא נכון.
30 שניות שהרגישו כמו נצח
לפי הערכתו, הוא היה בתוך הפה של הלווייתן במשך כ־30 עד 40 שניות.
על הנייר זה נשמע קצר.
חצי דקה.
אבל נסו לדמיין שאתם נמצאים בחושך מוחלט, מתחת לפני הים, בתוך פה של בעל חיים ששוקל עשרות טונות – ואין לכם מושג אם תצאו משם.
במצב כזה 30 שניות יכולות להרגיש כמו שעות.
פקארד המשיך להיאבק.
ואז משהו השתנה.
הלווייתן התחיל לעלות לכיוון פני המים.
ופתאום, אחרי החושך, פקארד ראה אור.
ואז הלווייתן התחיל לנענע את הראש
כשהלווייתן הגיע לפני המים, הוא החל לטלטל את ראשו מצד לצד.
פקארד עדיין היה בפיו.
ואז, בבת אחת, הוא נזרק החוצה.
שניות קודם לכן הוא היה משוכנע שחייו הסתיימו.
עכשיו הוא שוב היה באוקיינוס הפתוח.
הלווייתן פשוט פלט אותו.
אנשי הצוות שהיו על הסירה ראו חלק מהאירוע.
בתחילה גם הם חשבו שפקארד אולי הותקף על ידי כריש.
אבל אז הם הבינו שהם עדים למשהו הרבה יותר מוזר ונדיר.
לווייתן עלה לפני המים – ופקארד יצא ממנו אל המים.
הצוות משך אותו במהירות בחזרה לסירה והחזיר אותו לחוף, ומשם הוא פונה לבית החולים Cape Cod Hospital.
ודווקא כאן מגיע הטוויסט: הלווייתן לא באמת היה יכול לבלוע אותו
הכותרות ברחבי העולם תיארו במהירות את פקארד כ”אדם שנבלע על ידי לווייתן”.
אפילו בתוכנית של ג’ימי קימל השתמשו בתיאור הזה.
אבל פקארד עצמו התעקש על תיקון קטן וחשוב:
הוא לא נבלע.
הוא היה בתוך הפה של הלווייתן.
והמדע תומך בו.
למרות שללווייתן גדול־סנפיר יש פה עצום שמסוגל להכיל כמות אדירה של מים – ואפילו אדם – הוושט שלו קטן בהרבה.
הוא מותאם למזון כמו קריל ודגים קטנים, ולא לבליעת טרף בגודל של בן אדם.
לכן הוא בהחלט יכול להכניס אדם לפיו בטעות בזמן האכלה, אבל אינו מסוגל להעביר אדם שלם דרך הגרון אל הקיבה.
לפקארד, כמובן, לא היה זמן לחשוב על אנטומיה של לווייתנים בזמן האירוע.
בשבילו, ההרגשה הייתה ברורה לחלוטין:
הוא חשב שהוא עומד למות.
מומחית ללווייתנים: “כמעט לא שומעים על דבר כזה”
גם עבור חוקרי לווייתנים מדובר באירוע יוצא דופן בצורה קיצונית.
ג’וק רובינס, שחקרה לווייתנים גדולי־סנפיר במרכז לחקר החופים בפרובינסטאון, הסבירה לאחר האירוע שמדובר במשהו חריג מאוד.
כדי שאירוע כזה יתרחש, אדם צריך למצוא את עצמו בדיוק במסלול של לווייתן שנמצא בתהליך האכלה.
לווייתנים גדולי־סנפיר מסוגלים לפתוח את הפה בצורה עצומה ולבלוע נפח אדיר של מי ים בבת אחת.
אם צוללן נמצא בדיוק בתוך ריכוז הדגים שאליו הלווייתן מסתער, ייתכן שללווייתן פשוט אין מספיק זמן לזהות אותו ולהימנע ממנו.
כלומר, לא מדובר בלווייתן שניסה לתקוף את פקארד.
להפך.
סביר שהלווייתן הופתע מהמצב בדיוק כמוהו.
הוא יצא מהאירוע כמעט בלי פציעות חמורות
אחרי חוויה כזאת, אפשר היה לצפות שפקארד יסבול מפציעות קשות ביותר.
אבל באופן מדהים, הוא שרד בלי עצמות שבורות.
הוא סבל מחבלות ומפגיעה משמעותית ברקמות הרכות, אך לאחר מספר ימים בבית החולים הוא שוחרר.
אפילו הוא התקשה להאמין למזל שהיה לו.
הוא הודה לצוותי ההצלה שטיפלו בו וסיפר שהוא חבול מאוד – אבל שלם.
ומה הדבר שאולי הכי מפתיע?
הוא לא תכנן לפרוש מהצלילה.
להפך.
פקארד אמר שהוא רוצה לחזור לעבודה אחרי שיחלים.
ג’ימי קימל הזמין אותו – ולא הצליח להתאפק
הסיפור התפשט במהירות ברחבי העולם.
בתוך ימים, צוללן הלובסטרים האנונימי יחסית הפך לאחד האנשים המדוברים ביותר בארצות הברית.
הרי לא בכל יום אפשר לראיין אדם שיכול לומר:
“הייתי בתוך הפה של לווייתן ויצאתי בחיים.”
זמן קצר לאחר מכן פקארד ואחד מאנשי הצוות שלו, ג’וסאיה מאיו, הוזמנו לתוכנית “Jimmy Kimmel Live!”.
שם חיכה לו אפילו אביזר ענק בדמות לווייתן.
כשקימל הציג אותו כאדם ש”נבלע על ידי לווייתן”, פקארד מיהר לתקן אותו בחיוך ולהבהיר שהוא היה בפיו – לא נבלע.
קימל, כמובן, העדיף את הגרסה הדרמטית יותר.
התוכנית הפכה את אחד הרגעים המפחידים בחייו לסיפור שגם אפשר לצחוק עליו בדיעבד.
וזה אפילו לא היה המפגש הראשון שלו עם המוות
כאילו הסיפור עם הלווייתן לא מספיק, מתברר שלפקארד כבר הייתה בעבר חוויה שכמעט עלתה לו בחייו.
יותר משני עשורים קודם לכן הוא שרד התרסקות מטוס בקוסטה ריקה.
רוב האנשים היו כנראה מסתפקים באחד משני הסיפורים האלה לכל החיים.
לפקארד יש את שניהם.
אבל כשהוא נשאל מאוחר יותר אם החוויות האלה גרמו לו לשנות את האופן שבו הוא מסתכל על החיים, התשובה שלו הייתה מפתיעה.
הוא לא טען שהוא קיבל הארה גדולה.
לא אמר שהוא הפך לאדם אחר.
מבחינתו, הוא נשאר פחות או יותר אותו אדם שהיה קודם.
צוללן.
אבא.
ואדם שפשוט במקרה הצליח לשרוד כמה מצבים שכמעט אף אחד לא היה רוצה למצוא את עצמו בהם.
האם דבר כזה יכול לקרות שוב?
תאורטית – כן.
אבל הסיכוי קטן בצורה קיצונית.
לווייתנים גדולי־סנפיר ניזונים מקריל ומדגים קטנים ואינם רואים בני אדם כמזון. כאשר הם אוכלים, הם עשויים להתקדם במהירות לעבר להקת דגים כשהפה שלהם פתוח לרווחה ולאסוף לתוכו נפח עצום של מים.
זו הסיבה שבמקרים נדירים ביותר בעלי חיים גדולים יותר – ואפילו בני אדם – עלולים להילכד בפה בטעות.
אירועים דומים תועדו גם במקרים אחרים, כולל אנשים ובעלי חיים שנכנסו לרגע לפיהם של לווייתנים ונפלטו לאחר מכן.
אבל חשוב לזכור:
הלווייתן אינו מנסה לאכול אותם.
והוא גם אינו מסוגל לבלוע אדם שלם.
במשך חצי דקה הוא חשב שלעולם לא יראה את ילדיו שוב
אולי זה החלק בסיפור של פקארד שהופך אותו מכל אנקדוטה מוזרה על לווייתנים למשהו הרבה יותר אנושי.
כשהכול החשיך, כשהוא הרגיש את שרירי הפה של הלווייתן סביבו וכשהיה בטוח שהסוף הגיע – הוא לא חשב על כמה נדיר המקרה.
הוא לא תהה אם מישהו יאמין לו.
הוא לא חשב על הכותרות שיופיעו אחר כך בכל העולם.
הוא חשב על שני הבנים שלו.
והיה בטוח שלא יראה אותם שוב.
שלושים או ארבעים שניות מאוחר יותר הוא ראה אור.
הלווייתן עלה לפני המים.
הוא נזרק החוצה.
ונשאר בחיים כדי לספר את אחד מסיפורי ההישרדות המוזרים ביותר שאפשר לדמיין.
אבל אולי המשפט שהכי מתאים לסיפור הגיע דווקא מפקארד עצמו.
אחרי שכל העולם התייחס אליו כאדם שהצליח “לשרוד לווייתן”, הוא בחר לסיים את הסיפור בדרך הרבה פחות דרמטית:
הוא התנצל בפני הלווייתן על כך שנקלע למסלול שלו.
והבטיח שבפעם הבאה ישתדל לא לעשות את זה שוב.
שתפו את הסיפור הזה עם מי שחושב שכבר שמע הכול – כי כנראה שאין הרבה אנשים שיכולים לומר שהם יצאו לעוד יום עבודה רגיל, מצאו את עצמם בתוך פיו של לווייתן ענק, וחזרו הביתה כדי לספר על זה.