מערכת דיילי באזזב־7 בפברואר 2023, לורן קנאדיי הייתה בביתה בווירג’יניה כשהחיים שהכירה הסתיימו בתוך שניות.
לורן, שהייתה אז בת 39 וחיה במשך שנים עם אפילפסיה שנשלטה באמצעות תרופות, לקתה לפתע בפרכוס טוני־קלוני קשה. בעלה היה בחדר סמוך כאשר שמע אותה משמיעה קריאה קצרה. כשנכנס לחדר מצא אותה על הרצפה, מחוסרת הכרה, אינה נושמת ועורה כבר החל להכחיל.
הוא התקשר מיד למוקד החירום והחל לבצע בה החייאה בהתאם להוראות שקיבל בטלפון.
ארבע דקות לאחר מכן הגיעו צוותי החירום והמשיכו במאבק להצלתה.
רק כעבור 24 דקות מתחילת דום הלב, ולאחר ארבע מכות חשמל מדפיברילטור, הצליחו הפרמדיקים להחזיר לה דופק עצמוני.
הסיפור שלה תואר מאז שוב ושוב כ”אישה שמתה במשך 24 דקות וחזרה לחיים”.
אבל מה שלורן עצמה מספרת על אותן דקות מפתיע אפילו יותר.
לא היה אור לבן.
לא הייתה מנהרה.
היא לא ראתה קרובי משפחה שמתו.
החיים שלה לא חלפו לנגד עיניה.
במקום זאת, היא זוכרת בעיקר דבר אחד:
תחושה עמוקה ויוצאת דופן של שלווה.
בעלה שמע אותה – ואז הכול השתתק
בעלה של לורן היה מעבר למסדרון כאשר שמע אותה רגע לפני שאיבדה את ההכרה.
כשהגיע אליה היא כבר הייתה על הרצפה ולא נשמה.
הוא לא היה מומחה בהחייאה ולא עבר הכשרה עדכנית במשך זמן רב, אבל המוקדן בטלפון הדריך אותו בדיוק מה לעשות.
לורן סיפרה מאוחר יותר שבעלה ביצע בה לחיצות חזה במשך כארבע דקות, עד שכוחות ההצלה הגיעו לבית.
אותן דקות היו קריטיות.
בדום לב פתאומי, הלב מפסיק להזרים דם בצורה יעילה למוח ולאיברים. החייאה אינה מחזירה בהכרח את הלב לפעולה מיד, אבל לחיצות החזה יכולות להמשיך להזרים כמות מסוימת של דם וחמצן למוח עד להגעת טיפול מתקדם.
מחקרים והנחיות של איגוד הלב האמריקאי מדגישים שככל שהחייאה מתחילה מוקדם יותר לאחר דום לב מחוץ לבית החולים, כך גדלים הסיכויים לשרוד ולשמור על תפקוד מוחי טוב.
במקרה של לורן, שרשרת הפעולות התחילה כמעט מיד.
וזה כנראה היה אחד הגורמים החשובים ביותר לכך שהיא נמצאת כאן היום.
24 דקות עד שהלב חזר לפעום
צוותי החירום המשיכו בהחייאה לאחר שהגיעו.
הם השתמשו בדפיברילטור פעם אחת.
ואז שוב.
ושוב.
ורק לאחר מכת החשמל הרביעית הצליחו להחזיר לה דופק עצמוני. כל התהליך נמשך בסך הכול כ־24 דקות.
חשוב להבין שהביטוי “מתה במשך 24 דקות” מעט מטעה מבחינה רפואית.
לורן אכן הייתה בדום לב וללא מחזור דם עצמוני תקין, אבל במהלך חלק גדול מהזמן הזה בוצעה בה החייאה. כלומר, היא לא שכבה 24 דקות ללא שום ניסיון להזרים דם וחמצן למוח.
ובכל זאת, עצם העובדה ששרדה דום לב ממושך כל כך ללא פגיעה מוחית משמעותית היא יוצאת דופן.
דום לב מחוץ לבית החולים הוא עדיין אירוע בעל שיעור הישרדות נמוך מאוד. בנתוני ארצות הברית ל־2024, רק כ־10.5% מהמבוגרים שקיבלו טיפול רפואי בעקבות דום לב מחוץ לבית החולים שרדו עד לשחרור מבית החולים.
היא נשארה בתרדמת – והמשפחה התכוננה לגרוע מכול
החזרת הדופק הייתה רק השלב הראשון.
לורן הועברה לבית החולים כשהיא במצב קריטי ונשארה בתרדמת במשך יומיים. בעלה סיפר לה מאוחר יותר שהרופאים לקחו אותו הצדה והבהירו שהם אינם יודעים אם היא בכלל תתעורר. איש דת אף נשלח אל המשפחה בזמן שהצוות הרפואי התכונן לאפשרות של נזק מוחי חמור.
החשש היה מובן.
כאשר הלב נעצר, אספקת החמצן למוח נפגעת. נזק מוחי כתוצאה ממחסור בחמצן הוא אחד הסיבוכים המרכזיים והחמורים ביותר לאחר דום לב.
אבל אז לורן התעוררה.
ובהדרגה התברר שהתרחש משהו שהפתיע גם את הרופאים.
אחרי תשעה ימים בטיפול נמרץ – הרופאים הודיעו שהמוח שלה תקין
לורן בילתה תשעה ימים ביחידה לטיפול נמרץ.
לאחר סדרה של בדיקות קבעו הרופאים שהיא “שלמה קוגניטיבית” – כלומר, לא נראו סימנים ברורים לפגיעה קוגניטיבית קשה.
גם בדיקות MRI של המוח לא הראו נזק מוחי גלוי.
אפילו בדיקת EEG, שמודדת את הפעילות החשמלית של המוח, חזרה תקינה.
הדבר היה מפתיע במיוחד משום שלורן סיפרה שלאחר שהוחייתה היא סבלה גם מפרכוס ממושך שנמשך יותר מחצי שעה.
אבל למרות התוצאה הרפואית המרשימה, ההתאוששות שלה הייתה רחוקה מלהיות פשוטה.
בבית החולים גילו גם דלקת בשריר הלב
לאחר שהגיעה לבית החולים התברר שלורן חיובית לקורונה.
הרופאים אבחנו אצלה גם מיוקרדיטיס – דלקת בשריר הלב, מצב שעלול לפגוע ביכולת הלב להתכווץ באופן תקין ולעיתים לגרום להפרעות קצב מסוכנות.
הצוות שטיפל בה חשד שהזיהום בקורונה והמיוקרדיטיס עשויים היו להיות קשורים לאירוע דום הלב שלה, אף שלא ניתן לקבוע מכך לבדו קשר סיבתי מוחלט.
בהמשך הושתל בחזה שלה דפיברילטור פנימי, שנועד לזהות הפרעות קצב מסוכנות ולתת שוק חשמלי במידת הצורך.
היא שרדה.
אבל היא עדיין לא הרגישה שהיא פשוט חוזרת לחיים שהיו לה לפני כן.
כולם רצו לדעת: “מה ראית כשמתת?”
אחרי שהסיפור שלה התפרסם, זו הייתה כמובן השאלה שאנשים שאלו שוב ושוב.
האם ראתה אור?
מנהרה?
קרובי משפחה?
האם יצאה מהגוף?
האם כל החיים שלה חלפו מולה בשניות?
התשובה שלה הייתה מפתיעה דווקא משום שהיא הייתה הרבה פחות דרמטית.
לורן לא זכרה שום מראות ברורים מאותן 24 דקות.
היא לא ראתה מנהרה או אור.
היא לא זכרה את “סרט חייה”.
היא לא תיארה מפגש עם אנשים שמתו.
אבל נשאר בה משהו אחר.
תחושה.
“הרגשתי כאילו פשוט התמוססתי”
לורן תיארה תחושה עמוקה של רוגע ושלווה הקשורה לזמן שבו הייתה מחוסרת הכרה.
היא סיפרה שלא היו לה צורות, דמויות או חזיונות שהיא יכולה לתאר, אבל התחושה שלה מאותו זמן הייתה של משהו “ידידותי ושלו”. היא אף תיארה זאת כאילו היא “התמוססה”, ושהתחושה הייתה נעימה מאוד.
והשלווה הזאת לא נעלמה ברגע שהתעוררה.
לדבריה, היא נשארה איתה במשך שבועות.
“אני זוכרת בעיקר תחושה של שלווה קיצונית,” סיפרה.
דווקא חוסר הזיכרון הברור הפך את הדברים שלה למעניינים.
היא אינה טוענת שהיא יודעת מה קורה אחרי המוות.
היא אינה מספרת שראתה עולם אחר.
אבל משהו בחוויה שינה באופן עמוק את הדרך שבה היא חושבת על המוות.
היא אומרת שהיא כבר לא מפחדת למות
לפני דום הלב, מוות היה עבור לורן רעיון מפחיד כמו עבור רוב האנשים.
אחרי מה שעברה, הפחד השתנה.
היא אמרה שלמרות שאינה זוכרת שום חזיון ברור, היא כבר אינה פוחדת מהמוות כפי שפחדה בעבר.
באופן מוזר, היא אפילו חוזרת לפעמים אל המקום במשרד הביתי שבו התמוטטה.
כאשר היא לחוצה, המקום שבו לבה נעצר יכול להעניק לה תחושת רוגע, משום שהיא מקשרת אותו לאותה שלווה עמוקה שחוותה סביב האירוע.
אבל השינוי הגדול ביותר היה רחב הרבה יותר מהפחד מהמוות.
מבחינתה, מי שהתעוררה בבית החולים לא הייתה בדיוק אותה אישה שהתמוטטה בבית.
“החיים הראשונים שלי הסתיימו בפברואר”
לורן מתארת את כל מה שקרה באמצעות ביטוי אחד:
“החיים השניים שלי.”
לדבריה, היא מרגישה שהחיים הראשונים שלה הסתיימו בפברואר 2023 – והיא התעוררה אל חיים חדשים.
לפני האירוע היא ייחסה חשיבות רבה לעצמאות.
היא רצתה לבנות קריירה, להגיע לביטחון ולהרגיש שאינה תלויה באיש.
אחרי דום הלב, כל הרעיון הזה נראה לה שונה.
היא הבינה באופן כמעט אכזרי עד כמה חייה תלויים באנשים אחרים.
בבעלה שהתחיל את ההחייאה.
במוקדן שאמר לו מה לעשות.
בכבאים ובפרמדיקים שהגיעו במהירות.
ברופאים ובאחיות.
במשפחה.
ובאנשים שלא הכירה קודם לכן.
לדבריה, התחושה שהיא יכולה לבנות חיים שבהם “אף אחד לא יכול לגעת בי ואני לא צריכה אף אחד” פשוט נעלמה.
היא הייתה בחיים בדיוק משום שאנשים אחרים נלחמו עבורה.
אבל ה”חיים השניים” לא היו סיפור אגדה
אחרי הישרדות כל כך יוצאת דופן, קל לדמיין שהסיפור מסתיים בכך שלורן יצאה מבית החולים, חזרה הביתה וחיה באושר.
המציאות הייתה הרבה יותר קשה.
לורן סיפרה שלאחר תשעה ימים בטיפול נמרץ היא נשלחה הביתה כשהיא עדיין סובלת מכאבים עזים מהניתוח שבו הושתל הדפיברילטור.
היא נטלה כעשר תרופות שונות, ובשלב מסוים לחץ הדם שלה ירד עד כדי כך שנאלצה לחזור לחדר המיון.
והיא הופתעה לגלות שאין בהכרח מערכת שלמה שמחכה לה כדי לעזור לה להתמודד עם החיים אחרי דום לב.
לדבריה, היא ובעלה הרגישו לעיתים שהם צריכים להבין לבד מה מגיע לה, איך להתמודד עם המגבלות החדשות ואיפה למצוא אנשים שעברו משהו דומה.
“אנשים אומרים לי שאני נראית טוב – אבל אני לא מרגישה כמו אותו אדם”
עם הזמן לורן חזרה ללכת.
בהמשך היא אפילו הצליחה לצאת שוב לטיולים רגליים, אם כי לאט.
מבחוץ, אנשים התחילו לראות אותה ולחשוב שהיא החלימה.
אבל מבחינתה המראה החיצוני לא סיפר את כל הסיפור.
היא עדיין חיה עם דפיברילטור מושתל, עם בעיות לב ועם ההשפעות הנפשיות והרגשיות של אירוע שבו כמעט איבדה את חייה.
לכן כאשר מישהו אומר לה שהיא “נראית טוב” או שהיא כבר “נראית כמו עצמה”, התחושה שלה מוזרה.
כי היא עצמה אינה מרגישה כמו האדם שהייתה.
דום הלב אולי הסתיים אחרי 24 דקות.
אבל מבחינתה, ההשלכות שלו עדיין נוכחות בכל יום.
היא גילתה שגם הישרדות יכולה להיות טראומטית
הישרדות מדום לב אינה מסתיימת ברגע שהלב חוזר לפעום.
איגוד הלב האמריקאי מציין ששורדים יכולים להתמודד לאחר מכן עם שינויים בזיכרון ובריכוז, בעיות שינה, קשיים פיזיים ומגוון רחב של תגובות רגשיות. אצל רבים מהשורדים השיפור נמשך לאורך חודשים ואף יותר.
לורן דיברה בגלוי על הקושי הזה.
היא התמודדה עם חרדה, טראומה ושינוי עמוק בתחושת הזהות שלה.
במקום לראות את ההישרדות רק כ”נס”, היא ניסתה לדבר גם על מה שקורה ביום שאחרי הנס.
כאשר כולם שמחים שאתם בחיים – אבל אתם עדיין מנסים להבין מי אתם עכשיו.
ומה שחשוב לה היום הרבה פחות קשור לקריירה
החוויה שינתה גם את סדר העדיפויות שלה.
דברים שפעם נראו מרכזיים – מעמד, הישגים מקצועיים, עצמאות מוחלטת – נעשו הרבה פחות חשובים.
היא התחילה להעריך דברים פשוטים בהרבה.
להיות עם בעלה.
לצאת להליכה.
לאכול משהו שהיא אוהבת.
להיות בחוץ.
ולהיות מסוגלת לעזור למישהו אחר.
בהמשך אף החלה להתנדב כמה שעות בשבוע בקו סיוע לאנשים במשבר.
אחרי שחוותה בעצמה עד כמה אדם יכול להיות תלוי באנשים זרים ברגע אחד קריטי, היא רצתה להיות עבור אחרים אחד מאותם אנשים שנמצאים בצד השני כשהם זקוקים לעזרה.
24 דקות ששינו את כל מה שחשבה שהיא יודעת
לורן קנאדיי אינה יכולה לומר לנו מה קורה אחרי המוות.
היא גם לא טוענת שהיא יכולה.
במשך 24 הדקות שבהן לא היה לה דופק עצמוני, צוותי החירום נלחמו להשאיר את הדם והחמצן זורמים בגופה ולהחזיר את לבה לפעולה.
היא אינה זוכרת גן עדן.
לא ראתה אור בקצה מנהרה.
לא פגשה קרובים שמתו.
אבל היא כן נשארה עם תחושה עמוקה כל כך של שלווה, עד שהיא אומרת שהפחד שהיה לה מהמוות כבר אינו אותו פחד.
ומבחינתה, זה לא היה רק אירוע רפואי.
זה היה קו שמפריד בין שתי גרסאות של החיים שלה.
לפני 7 בפברואר 2023 הייתה אישה שניסתה לבנות לעצמה חיים עצמאיים לחלוטין.
אחריו הייתה אישה שידעה שכל שנייה נוספת שקיבלה התאפשרה בזכות שרשרת של אנשים אחרים – ובעיקר בזכות בעל שלא היסס, התקשר לעזרה והתחיל ללחוץ על החזה שלה בזמן הקריטי ביותר.
הלב שלה חזר לפעום אחרי 24 דקות, אבל מבחינת לורן זה לא היה הרגע שבו פשוט חזרה לחיים הישנים. זה היה הרגע שבו התחילו החיים השניים שלה.