מערכת דיילי באזזמוות הוא חלק טבעי מהחיים, ובכל זאת רובנו מעדיפים שלא לדבר על הרגעים שמובילים אליו.
אנשים רבים מדמיינים שהמוות מגיע תמיד בפתאומיות, בלי סימנים מוקדמים ובלי זמן להתכונן. אבל אצל אדם שמתמודד עם מחלה מתקדמת, הגוף עשוי לעבור שינויים הדרגתיים במשך שבועות, ימים או שעות.
התיאבון פוחת, שעות השינה מתארכות, התנועה נעשית קשה יותר ולעיתים האדם מתחיל לדבר פחות או להתנתק מהמתרחש סביבו.
השינויים האלה יכולים להפחיד מאוד את בני המשפחה, במיוחד כאשר הם אינם יודעים למה לצפות.
אבל היכרות עם התהליך אינה נועדה לחזות את רגע המוות. היא יכולה לעזור למשפחה להבין מה מתרחש, להפחית לחץ ולהתמקד במה שהאדם באמת זקוק לו: נוחות, ביטחון, כבוד ונוכחות אוהבת.
לפני הכול: הסימנים האלה אינם “שעון שסופר לאחור”
אין בדיקה ביתית שיכולה לקבוע בדיוק כמה זמן נותר לאדם לחיות.
אדם אחד יכול להציג כמה מהשינויים במשך שבועות, בעוד שאצל אדם אחר ההידרדרות מתרחשת במהירות רבה יותר. גם גיל, סוג המחלה, הטיפול והמצב הבריאותי הכללי משפיעים על התהליך.
חשוב גם לזכור שרוב הסימנים אינם ייחודיים לסוף החיים.
עייפות, ירידה בתיאבון, בלבול וחולשה יכולים להופיע עקב זיהום, התייבשות, תרופות, כאב, דיכאון או בעיות רפואיות שניתן לטפל בהן.
לכן כאשר מופיע שינוי חדש, יש לעדכן את הרופא, האחות או צוות הטיפול הפליאטיבי – ולא להניח מיד שהאדם עומד למות.
1. ירידה משמעותית בתיאבון ובצמא
אחד השינויים הנפוצים ביותר לקראת סוף החיים הוא אובדן העניין באוכל ובשתייה.
אדם שנהג ליהנות מארוחה מלאה עשוי להתחיל לאכול רק כמה כפיות. בהמשך הוא עלול לבקש מזונות רכים בלבד, ללגום מעט או לסרב לחלוטין.
עבור בני המשפחה זה יכול להיות קשה במיוחד.
אנחנו רגילים לבטא אהבה באמצעות אוכל. כאשר אדם מפסיק לאכול, המשפחה עלולה לחשוש שהוא “גווע ברעב” או שהיא מוותרת עליו אם אינה מתעקשת שיאכל.
אבל כאשר הגוף מאט, הוא זקוק לפחות אנרגיה ולעיתים גם אינו מסוגל לעכל מזון כפי שעשה בעבר.
כפייה של אוכל או שתייה עלולה לגרום לבחילה, לשיעול, לחנק, לשאיפת מזון לריאות ולמצוקה.
מה אפשר לעשות במקום להכריח?
אפשר להציע בעדינות מנות קטנות מהמאכלים שהאדם אוהב, בלי לחץ ובלי להפוך כל סירוב למאבק.
אם הוא עדיין מסוגל לבלוע בבטחה, ניתן להציע לגימות קטנות, קוביות קרח או מזון רך.
כאשר הבליעה נעשית קשה, טיפול בפה עשוי להיות חשוב יותר משתייה בכוח. אפשר להרטיב בעדינות את השפתיים והפה בהתאם להנחיית הצוות המטפל ולהשתמש בשפתון לחות.
אם האדם משתעל בזמן שתייה, קולו נעשה “רטוב” לאחר בליעה או שהוא מתקשה לבלוע תרופות, יש לעדכן את הצוות הרפואי. לעיתים ניתן לשנות את צורת מתן התרופות.
2. עייפות עמוקה ושינה ממושכת
לקראת סוף החיים אדם עשוי לישון הרבה יותר מבעבר.
הוא יכול לבלות את רוב שעות היום במיטה, להתעורר רק לזמן קצר ולהירדם שוב באמצע שיחה.
זו אינה עייפות רגילה שנפתרת לאחר לילה טוב. הגוף שומר את מעט האנרגיה שנותרה לו לפעולות החיוניות ביותר.
בני המשפחה עשויים להבחין שהאדם:
- ישן במשך רוב היום
- קשה יותר להעיר אותו
- עונה בקצרה או באיחור
- עוצם עיניים במהלך ביקור
- עובר בין ערנות לשינה
- מפסיק להתעניין בטלוויזיה, בקריאה או בפעילויות אחרות
אין צורך להילחם בשינה או לנסות להחזיק אותו ער כדי “שלא יפספס” את הביקור.
אפשר לשבת לידו בשקט, להחזיק את ידו ולדבר בקול רגוע.
גם אם הוא אינו מגיב, הנוכחות שלכם עשויה להיות מרגיעה.
עייפות חדשה אינה תמיד חלק מתהליך המוות
אם האדם לא הוגדר כחולה במחלה מתקדמת או שהעייפות הופיעה בפתאומיות, יש צורך בבדיקה רפואית.
אנמיה, זיהום, תופעות לוואי של תרופות, התייבשות ושינויים ברמות המלחים או הסוכר יכולים לגרום לישנוניות ולחולשה.
גם אצל אדם שמקבל טיפול פליאטיבי, ייתכן שניתן לשפר את הנוחות באמצעות שינוי תרופות או טיפול בגורם אחר.
המטרה אינה בהכרח לבצע כל בדיקה אפשרית, אלא לוודא שההחלטות מתאימות לרצונותיו של האדם ולתוכנית הטיפול שלו.
3. התרחקות משיחות וממפגשים חברתיים
אנשים המתקרבים לסוף חייהם עשויים להתחיל להתרחק בהדרגה מהסביבה.
הם יכולים לבטל ביקורים, לדבר פחות, להפסיק לענות להודעות או לבקש להיות לבד.
השינוי הזה עלול להכאיב מאוד לקרובים.
בן משפחה יכול לחשוב: “הוא כבר לא רוצה לראות אותי” או “אולי עשיתי משהו שפגע בו”.
אבל לרוב אין מדובר בדחייה או באובדן האהבה.
שיחה, הקשבה ותגובה לאנשים דורשות אנרגיה. כאשר הגוף חלש מאוד, אפילו ביקור קצר של כמה אנשים יכול להפוך למעייף ומציף.
האדם עשוי גם להיות עסוק במחשבות פנימיות, בזיכרונות, בפחדים או בהשלמה עם מצבו.
לפעמים נוכחות שקטה חשובה יותר משיחה
אין צורך למלא כל רגע במילים.
אפשר לשבת בחדר, להשמיע מוזיקה מוכרת, לקרוא בקול או פשוט להחזיק את ידו של האדם.
שאלות רבות עלולות להכביד עליו. במקום לשאול שוב ושוב “אתה צריך משהו?”, אפשר להציע דבר מסוים בצורה פשוטה:
“אני כאן לידך”.
“אשים לך קצת מוזיקה שקטה”.
“אפשר להרטיב לך את השפתיים?”
“אני אוהב אותך”.
גם ביקורים קצרים יותר ובמספר מצומצם של אנשים יכולים להיות נוחים יותר מביקור משפחתי גדול ורועש.
4. שינוי בדפוסי השינה ובתחושת הזמן
ככל שהגוף נחלש, ההבדל בין יום ללילה עלול להיטשטש.
האדם יכול לישון שעות רבות במהלך היום ולהתעורר דווקא בלילה. השינה עשויה להיות קלה ומקוטעת, או להתחלף בתקופות של ערנות קצרה.
חלק מהאנשים מדווחים על חלומות חיים במיוחד, על זיכרונות מהעבר או על תחושה שהם רואים אנשים שכבר נפטרו.
החוויה יכולה להיות מרגיעה ומשמעותית עבורם, אך לעיתים היא גם מבלבלת או מפחידה.
אם האדם רגוע, אין צורך להתווכח איתו ולהתעקש שמה שהוא רואה אינו אמיתי.
אפשר להקשיב ולשאול כיצד החוויה גורמת לו להרגיש.
אבל אם הוא מפוחד, חסר מנוחה או מנסה לקום בצורה שעלולה לסכן אותו, יש לעדכן את הצוות המטפל.
5. קושי הולך וגובר בהליכה ובתנועה
בחודשים או בשבועות האחרונים אדם עשוי להתחיל ללכת לאט יותר, לעשות צעדים קטנים ולהזדקק לעזרה בקימה.
בהמשך הוא יכול להתקשות להגיע לשירותים, לעבור מכיסא למיטה או לשנות תנוחה ללא עזרה.
השינוי נובע משילוב אפשרי של חולשת שרירים, עייפות, ירידה בתזונה, בעיות בשיווי המשקל ושינויים בזרימת הדם.
נפילות עלולות לגרום לכאב ולפציעה קשה, ולכן אין לעודד אדם חלש “להתאמץ קצת יותר” בלי תמיכה מתאימה.
אפשר להסיר שטיחים וחפצים מהדרך, לדאוג לתאורה, להציב כיסא קרוב ולהיעזר באביזרי הליכה ובהמלצות של אחות או פיזיותרפיסט.
שינוי תנוחה עדיין חשוב
אדם שמבלה זמן רב במיטה עלול לפתח לחץ וכאב באזור הגב, העקבים, הירכיים והכתפיים.
הצוות המטפל יכול להסביר כיצד לשנות תנוחה בעדינות, להשתמש בכריות תמיכה ולבדוק את מצב העור.
אין להזיז אדם בכוח אם הפעולה גורמת לכאב משמעותי או לקוצר נשימה.
במצבים מסוימים המטרה המרכזית היא נוחות, גם אם לא ניתן לשנות תנוחה בתדירות שהייתה מומלצת לאדם בריא.
6. בלבול, חוסר התמצאות או דיבור על “חזרה הביתה”
לקראת סוף החיים עלולים להופיע שינויים בחשיבה ובהתמצאות.
האדם עשוי לא לדעת מה השעה, היכן הוא נמצא או מי נמצא לידו. הוא יכול לערבב בין זיכרונות מהעבר לבין ההווה או לבקש “לחזור הביתה” גם כאשר הוא כבר נמצא בביתו.
לעיתים הוא מדבר עם אדם שאינו נמצא בחדר או מספר שהוא רואה קרוב משפחה שנפטר.
שינויים כאלה יכולים להיות חלק מדליריום – מצב של בלבול חריף שיכול להופיע במהירות ולהשתנות במהלך היום.
אבל דליריום אינו תמיד תהליך בלתי הפיך.
הוא יכול להיגרם מזיהום, כאב, התייבשות, עצירות, אצירת שתן, תרופות או ירידה ברמת החמצן.
לכן יש לדווח על בלבול חדש לצוות הרפואי, במיוחד אם הוא הופיע בפתאומיות.
כיצד להגיב לאדם מבולבל?
נסו לדבר לאט, להשתמש במשפטים קצרים ולהזכיר בעדינות מי נמצא בחדר.
אפשר לומר:
“אתה בבית, ואני יושב כאן לידך”.
“עכשיו ערב, ואתה בטוח”.
“אני לא עוזב אותך”.
ויכוח או ניסיון להוכיח לאדם שהוא טועה עלולים להגביר את הפחד והכעס.
שמרו על חדר רגוע, צמצמו רעש והימנעו מכמות גדולה של מבקרים בעת ובעונה אחת.
משקפיים ומכשירי שמיעה יכולים לעזור לאדם להבין טוב יותר את סביבתו, אם הוא עדיין מסוגל להשתמש בהם בנוחות.
אי־שקט יכול להיות סימן למצוקה
אדם מבולבל עשוי למשוך את השמיכה, לנסות לקום מהמיטה, לקרוא לעזרה או לבצע תנועות חוזרות.
אל תניחו שהוא “פשוט חסר מנוחה”.
ייתכן שכואב לו, שהוא צריך לשירותים, מתקשה לנשום, סובל מעצירות או מרגיש חרדה.
צוות פליאטיבי יכול לחפש גורמים שניתן לטפל בהם ולהציע תרופות אם אי־השקט גורם למצוקה.
7. התעוררות פתאומית וצלילות מפתיעה
אחת התופעות המפתיעות ביותר שקרובים מתארים היא חזרה זמנית של ערנות וצלילות סמוך למוות.
אדם שהיה ישנוני, מבולבל או כמעט לא הגיב עשוי לפתע לפתוח את עיניו, לדבר בצורה ברורה, לזהות את משפחתו ולבקש לאכול או לשתות.
לעיתים מכנים את התופעה “צלילות סופנית”.
הרגע יכול להיראות כמו התאוששות דרמטית ולהעניק למשפחה תקווה שהאדם מתחיל להשתפר.
אבל כאשר הוא מופיע אצל אדם שנמצא בתהליך גסיסה, לרוב מדובר בשינוי זמני ולא בהחלמה מהמחלה.
הוא עשוי להימשך דקות, שעות או זמן קצר יותר או ארוך יותר – ולא ניתן לחזות אם ומתי יתרחש.
אל תנסו להפוך את הרגע למבחן
אם האדם נעשה ערני יותר, אין צורך להפציץ אותו בשאלות או לדרוש ממנו להסביר מה קרה.
אפשר לנצל את הזמן לחיבור פשוט:
לומר שאתם אוהבים אותו, להקשיב למה שהוא רוצה לספר ולהזמין את הקרובים החשובים לו אם הדבר אפשרי ומתאים.
גם אם הוא מבקש אוכל או שתייה, יש להציע כמות קטנה ולוודא שהוא מסוגל לבלוע בבטחה.
הצלילות אינה מופיעה אצל כל אדם, והיעדרה אינו אומר שהאדם לא שמע, לא הרגיש או לא היה מחובר למשפחתו בדרכו.
סימנים נוספים שעשויים להופיע בשעות או בימים האחרונים
הכתבה המקורית מתמקדת בשבעה שינויים שקטים, אך בסוף החיים יכולים להופיע גם שינויים גופניים נוספים.
שינוי בנשימה
הנשימה עשויה להפוך לאיטית, מהירה, רדודה או בלתי סדירה.
לעיתים מופיעות הפסקות של כמה שניות בין נשימה לנשימה, ולאחריהן נשימות עמוקות יותר.
יכול להישמע גם קול גרגור או רעש רטוב בגלל הצטברות הפרשות בחלק האחורי של הגרון.
הצליל עלול להיות קשה מאוד לבני המשפחה, אך הוא אינו בהכרח אומר שהאדם מרגיש חנק או סבל.
שינוי תנוחה ותרופות מסוימות יכולים לעיתים להפחית את ההפרשות ואת הרעש. הצוות המטפל יוכל להדריך את המשפחה.
ידיים ורגליים קרות
כאשר זרימת הדם מתמקדת באיברים החיוניים, כפות הידיים והרגליים יכולות להתקרר.
העור עשוי להפוך חיוור, כחלחל או מנומר, במיוחד באצבעות, בכפות הרגליים ובברכיים.
אפשר לכסות את האדם בשמיכה קלה, אך אין להשתמש בכרית חימום או במקור חום חזק שעלול לגרום לכוויה בעור הרגיש.
ירידה בכמות השתן
ככל שהאדם שותה פחות והכליות מאטות, כמות השתן עשויה לרדת וצבעו יכול להפוך לכהה יותר.
האדם עשוי גם לאבד שליטה על השלפוחית או על המעיים.
הצוות המטפל יכול להציע ציוד ועזרה לשמירה על ניקיון, יובש וכבוד.
לא כל אדם שמתקרב למוות סובל מכאבים
אחד הפחדים הגדולים של חולים ובני משפחותיהם הוא שהמוות יהיה כרוך בהכרח בכאב קשה.
אבל לא כל אדם חווה כאב לקראת סוף החיים.
כאשר כאב קיים, ניתן בדרך כלל להקל עליו באמצעות תרופות ובאמצעים נוספים.
אדם שכבר אינו מסוגל לדבר עשוי להביע כאב באמצעות העוויית פנים, אנחות, נשימה מהירה, כיווץ הגוף או התנגדות למגע.
יש לדווח לצוות על כל סימן כזה כדי שניתן יהיה להתאים את הטיפול.
מתן משככי כאבים בהתאם להנחיות נועד להקל על סבל. אין צורך להמתין שהכאב יהפוך לבלתי נסבל לפני שנותנים תרופה שנרשמה.
מתי צריך להתקשר לצוות המטפל?
פנו לרופא, לאחות או לצוות ההוספיס כאשר מופיעים:
- כאב חדש או כאב שאינו נשלט
- קוצר נשימה או מצוקה נשימתית
- בלבול ואי־שקט חדשים
- קושי לבלוע תרופות
- הקאות חוזרות
- דימום
- פרכוס
- נפילה או פציעה
- חום או חשד לזיהום
- שינוי מהיר במצב
- כל מצב שמעורר אצלכם חשש
אם האדם אינו נמצא במסגרת טיפול סוף־חיים ומופיעים פתאום חוסר תגובה, קושי חמור בנשימה, כאב בחזה, דימום משמעותי או סימן אחר למצב חירום – יש להזעיק עזרה רפואית מיד.
כאשר האדם נמצא בבית עם תוכנית טיפול פליאטיבי, כדאי לדעת מראש למי מתקשרים ביום ובלילה ומה לעשות כאשר נדמה שהמוות קרוב.
מה בני המשפחה יכולים לעשות ברגעים האלה?
אין משפט קסם ואין פעולה אחת שתפתור את הכאב הרגשי.
לעיתים הדבר החשוב ביותר הוא פשוט להישאר.
אפשר לדבר בקול שקט, להחזיק יד, להשמיע מוזיקה אהובה או להזכיר לאדם שהוא מוקף באנשים שאוהבים אותו.
אל תרגישו שאתם חייבים לומר משהו מושלם.
משפטים פשוטים יכולים להיות משמעותיים מאוד:
“אני אוהב אותך”.
“תודה על כל מה שנתת לי”.
“אני כאן”.
“אנחנו נדאג זה לזה”.
“מותר לך לנוח”.
גם שתיקה יכולה להיות מלאה באהבה.
אל תשכחו שגם המטפלים זקוקים לעזרה
טיפול באדם לקראת סוף החיים יכול להיות מתיש מבחינה פיזית ורגשית.
בני משפחה עלולים להרגיש אשמה כאשר הם נרדמים, יוצאים מהמקום או זקוקים להפסקה.
אבל איש אינו יכול להישאר ער ונוכח בכל רגע.
בקשו מבני משפחה וחברים לחלוק את המשמרות, קבלו עזרה מהצוות המטפל ונסו לאכול ולנוח.
יש אנשים שמתים דווקא ברגע שבו קרוב המשפחה יוצא מהחדר. אי אפשר לדעת מדוע הדבר קורה, ואין פירוש הדבר שהם ננטשו או שלא הרגישו אהובים.
הקשר ביניכם אינו נמדד בשאלה מי היה בחדר בשנייה האחרונה.
כל מסע נראה אחרת
לא כל אדם יאבד את התיאבון באותו שלב, לא כל אדם יחווה בלבול ולא אצל כולם תופיע תקופה של צלילות.
אצל חלק מהאנשים השינויים הדרגתיים. אצל אחרים הם מהירים.
אי אפשר להשתמש בסימן יחיד כדי לקבוע אם נותרו שעות, ימים או שבועות.
הצוות הרפואי יכול להעריך את התמונה הכוללת, אבל גם אנשי מקצוע אינם תמיד יכולים לחזות את הרגע המדויק.
המטרה של הכרת הסימנים אינה לספור לאחור.
המטרה היא להבין שהגוף משתנה, להימנע מפעולות שמגבירות את המצוקה ולאפשר לאדם לקבל טיפול שמתמקד בנוחות וברצונות שלו.
ברגעים האחרונים, הנוכחות חשובה יותר מהמילים
סוף החיים הוא תהליך גופני, רגשי ולעיתים גם רוחני.
האדם עשוי לחשוב על העבר, לבקש סליחה, להיפרד, לחפש משמעות או פשוט לרצות שקט.
אין דרך אחת “נכונה” לעבור את הרגעים האלה.
יש אנשים שרוצים להיות מוקפים במשפחה, ואחרים מעדיפים חדר רגוע ומעט מבקרים. יש מי שרוצים לדבר על המוות, ואחרים אינם מסוגלים או אינם רוצים לעשות זאת.
כבדו ככל האפשר את רצונו של האדם.
שאלו את הצוות כיצד להקל עליו, אל תכריחו אותו לאכול או לדבר והמשיכו להתייחס אליו בכבוד גם כאשר אינו מגיב.
אנחנו אולי לא יכולים לעצור את התהליך – אבל אנחנו יכולים לוודא שאדם אהוב אינו עובר אותו לבד, בפחד או בכאב שאפשר היה להקל עליו.
האם הכרתם את השינויים האלה? שתפו את המידע בעדינות עם אדם שמטפל בבן משפחה חולה – ייתכן שהוא יעזור לו להבין את התהליך ולהרגיש מעט פחות לבד.