מערכת דיילי באזזבמשך תשעה ימים אף אחד לא ידע בוודאות אם סנג’אי סאה וקביר מהרז’אן עדיין בחיים.
מנהרת תחנת הכוח שבה עבדו נקברה מתחת לבוץ, מים, סלעים והריסות לאחר שאסון טבע אדיר שטף את עמק נהר הטרישולי בנפאל. הכניסה כמעט נעלמה, אזורים שלמים התמלאו במים והתקווה למצוא ניצולים הלכה ודעכה ככל שחלפו הימים.
אבל בשעות הקטנות של 4 בספטמבר 2026 קרה משהו ששינה הכול.
צוות חילוץ שכבר התקדם עמוק לתוך מעבר חשוך ומסוכן עצר לרגע וקרא לתוך החלל.
תחילה היה שקט.
ואז הגיע קול חלש מתוך החשיכה.
“הצילו, הצילו.”
המחלצים השיבו מיד:
“אל תיבהלו. אנחנו מגיעים.”
כמה שעות לאחר מכן, מול אנשי הצלה שלא הצליחו לעצור את הדמעות והמחיאות כפיים, שני גברים שנחשבו נעדרים במשך תשעה ימים יצאו מחדש אל אור היום.
הכול התחיל כשקיר עצום של קרח, סלעים ובוץ ירד מההרים
ב־26 באוגוסט 2026 התחולל אחד האסונות הקשים שידעה נפאל בשנים האחרונות.
קריסה עצומה באזור הקרחונים במעלה נהר הטרישולי שלחה מטה מסה אדירה של קרח, סלעים, בוץ ומים. השיטפון הפתאומי שטף יישובים, כבישים, בתים ומתקני אנרגיה באזור ההררי הסמוך לגבול עם טיבט.
תחנות הידרואלקטריות שנבנו לאורך הנהר נפגעו קשות, ומאות עובדים שהיו בתוך מערכות מנהרות תת־קרקעיות נותקו מהעולם בתוך דקות.
היקף האסון היה עצום. נכון ל־5 בספטמבר כבר דווח בנפאל על לפחות 1,344 הרוגים וכ־4,887 נעדרים, בהם מאות אזרחים זרים. הרשויות העריכו שכ־900 עובדים של פרויקטים הידרואלקטריים נותרו נעדרים באזור, ורבים מהם עשויים היו להיות לכודים מתחת לאדמה.
אבל בתוך כל האסון הזה, הסיפור של שני עובדים בתחנת Upper Trishuli 3A הפך לאחד מרגעי התקווה הגדולים ביותר.
סנג’אי יכול היה לברוח – אבל נשאר כדי להזהיר אחרים
סנג’אי סאה, בן 30, עבד כמנהל עבודה מכני בחברת החשמל הממשלתית של נפאל.
בבוקר שבו הגיע השיטפון הוא היה במשמרת בחדר הבקרה התת־קרקעי.
בימים רגילים היו באזור רק ארבעה עד שישה עובדים. באותו בוקר, מסיבה הקשורה לעבודות תחזוקה, היו במקום לדבריו כ־40 עד 45 בני אדם.
כשהגיעה האזהרה שמשהו נורא מתרחש במעלה הנהר, עובדים החלו לברוח.
סנג’אי היה יכול לרוץ איתם.
אבל הוא החליט להישאר מאחור כדי להזהיר את האחרים.
הוא אמר לכולם שהתרחש אסון באזור הסכר ושעליהם לצאת מיד.
“האחריות שלי הייתה להציל את החיים של כולם,” סיפר לאחר החילוץ.
ההחלטה הזו עלתה לו בזמן היקר שהיה זקוק לו כדי להציל גם את עצמו.
כשהאחרים כבר רצו החוצה, זרם המים והבוץ חסם את הדרך.
סנג’אי נשאר בפנים.
הוא נעלם – והמשפחה לא שמעה ממנו דבר במשך תשעה ימים
השיחה האחרונה שלו עם משפחתו התקיימה בסביבות השעה שבע בבוקר, זמן קצר לפני האסון.
הוא אפילו הראה להם חלק מהמכונות במקום העבודה במהלך השיחה.
אחר כך הטלפון שלו נותק.
יום אחד חלף.
ואז עוד אחד.
ואז עוד אחד.
בני משפחתו פנו למשטרה, לרשויות ולצוותי החילוץ בניסיון להבין היכן הוא נמצא.
אחיו נסע לאזור האסון וחיפש אותו במשך שלושה ימים, אבל חזר הביתה בלי תשובה.
במשך כל הזמן הזה המשפחה לא ידעה אם סנג’אי נמצא בתוך אחד החללים במנהרה, נסחף במים או נהרג.
אחותו סיפרה שלא הצליחו לישון בצורה נורמלית מאז שנעלם. גם הוריו המתינו לחדשות שלא הגיעו.
קביר בכלל הגיע למקום רק לצורך עבודת תחזוקה
קביר מהרז’אן, בן 45, לא עבד באופן קבוע באתר שבו התרחש האסון.
הוא היה מנהל מכני בעל ניסיון של יותר מ־15 שנה בחברת החשמל הנפאלית, והגיע ל־Trishuli 3A מפרויקט הידרואלקטרי אחר כדי לבצע עבודת תחזוקה מתוכננת.
הוא עזב את ביתו יום לפני השיטפון.
בשעה 7:30 בבוקר של 26 באוגוסט הוא התקשר לאשתו, הירה שובה.
הוא אמר לה שהוא והעמיתים שלו עומדים לאכול ארוחת בוקר ואז לרדת לעבודה מתחת לאדמה.
הוא אפילו הזהיר אותה שהטלפון הסלולרי כנראה לא יעבוד במנהרה.
אלה היו המילים האחרונות ששמעה ממנו במשך תשעה ימים.
כשנודע למשפחה שהנהר עלה על גדותיו והאתר נפגע, הם ניסו להתקשר שוב ושוב.
הטלפון היה כבוי.
איש כמעט לא ידע איפה להתחיל לחפש
כוחו של השיטפון היה כל כך גדול, עד שהאזור סביב תחנת הכוח כמעט לא היה ניתן לזיהוי.
הכניסה למנהרה הייתה קבורה.
הנהר שינה את מסלולו.
סלעים עצומים, חלקם בגודל של מכוניות, חסמו את הדרך.
בוץ ומים מילאו חלק מהמעברים התת־קרקעיים.
צוותי ההצלה נאלצו לעבוד עם מפות ישנות, תוכניות הנדסיות, צילומי לוויין ומידע טופוגרפי כדי להבין היכן הייתה בכלל הכניסה לפני שהנוף השתנה לחלוטין.
המומחה האוסטרלי למנהרות ארנולד דיקס, שהיה מעורב גם בחילוץ המפורסם של 41 עובדים ממנהרה בהודו ב־2023, סייע לצוותים למצוא אזור שבו קיימת הסבירות הגבוהה ביותר שהמבנה נשאר יציב.
ואז התחילה העבודה האיטית.
הם ניקזו מים, פוצצו סלעים וזחלו בבוץ
במשך ימים צוותי החילוץ ניסו ליצור נתיב לתוך המנהרה.
הם חפרו תעלת ניקוז עצומה כדי להסיט מים בחזרה אל הנהר ולמנוע הצפה נוספת.
הם שאבו מים מתוך המעברים.
במקומות שבהם סלעים ענקיים חסמו את הדרך, נעשה שימוש בפיצוצים מבוקרים.
בחלקים מסוימים לא ניתן היה אפילו ללכת בצורה רגילה, וצוותים נאלצו לזחול דרך פתחים קטנים מעל הצטברות הבוץ.
בשלבים אחרים השתמשו אפילו בסירות רפטינג כדי לנוע בתוך אזורים מוצפים של המערכת התת־קרקעית.
ובמשך כל הזמן הזה הם קראו:
האם מישהו שומע?
האם מישהו חי?
במשך ימים לא הגיעה תשובה.
ואז, בסביבות שתיים בלילה, מישהו ענה
בשעות המוקדמות של יום החילוץ הגיע הצוות לחלל גדול בתוך המנהרה.
לוטננט קולונל גנגה בראל, שהוביל את המבצע במקום, קרא פנימה.
ואז הוא שמע את הדבר שכולם חיכו לו במשך יותר משבוע:
קול אנושי.
חלש.
אבל ברור.
“הצילו, הצילו.”
המחלצים קראו בחזרה שהם בדרך וביקשו מהאדם שבתוך החושך לא להיכנס לפאניקה.
התשובה הייתה קצרה:
“בסדר.”
אחרי תשעה ימים שבהם משפחות שלמות חיכו ליד הטלפונים ולא ידעו אם יקבלו אי פעם בשורה טובה, פתאום הייתה הוכחה:
מישהו עדיין בחיים.
הראשון נמצא יושב עם רגליו מתוחות קדימה
כשהצוות התקדם פנימה הוא מצא את סנג’אי.
הוא ישב בתוך המנהרה כשרגליו מתוחות לפניו.
הוא היה מותש, מלוכלך בבוץ וחלש.
אבל חי.
כמה מטרים עמוק יותר נמצא קביר.
מצבו היה קשה יותר.
הוא היה תקוע בין לוחות עץ, קורות והריסות, כשהוא לבוש כמעט רק בתחתוניו.
המחלצים התחילו לפנות אותם בזהירות.
בסביבות תשע בבוקר יצא סנג’אי.
כ־20 דקות לאחר מכן חולץ גם קביר.
והרגעים האלה הפכו מיד לתמונות שנצפו ברחבי העולם.
השאלה הראשונה שלו הראתה עד כמה נותק מהעולם
בסרטוני החילוץ נראה סנג’אי נישא על גבו של אחד המחלצים, כשפניו וגופו מכוסים בוץ.
לאחר תשעה ימים בלי אור יום ובלי דרך לדעת מה קורה בחוץ, אחת השאלות הראשונות ששאל הייתה פשוטה להחריד:
“איזה יום היום?”
קביר הונח על אלונקה וקיבל חמצן.
המחלצים סביבם מחאו כפיים.
חלקם בכו.
אחרים התחבקו.
האנשים שעבדו במשך ימים בתוך בוץ, מים וחושך קיבלו סוף סוף הוכחה שהמאמץ שלהם לא היה לשווא.
סנג’אי סיפר מה עזר לו להחזיק מעמד בחושך
אחרי שמצבו התייצב מעט, סיפר סנג’אי לאנשי הצבא כיצד עבר עליו הזמן מתחת לאדמה.
הוא התפלל.
שוב ושוב.
לדבריו, הוא חזר על מנטרה בזמן שישב בתוך המנהרה ולא ידע אם מישהו יגיע אליו.
הוא גם סיפר כי ייתכן שאנשים נוספים נשארו במקומות עמוקים יותר, לאחר שלא כולם הצליחו לברוח כשהמים חדרו פנימה.
העובדה שסנג’אי עצמו נשאר מאחור כדי לעזור לאחרים לברוח הפכה את החילוץ שלו למרגש במיוחד. האיש שהקריב דקות יקרות כדי להזהיר את חבריו לעבודה היה עכשיו זה שצוות שלם סיכן את חייו כדי להגיע אליו.
עבור אשתו של קביר, זה היה כאילו קיבלה אותו בחזרה מהמתים
קביר הוטס לבית החולים הצבאי בירנדרה בקטמנדו וטופל ביחידה לטיפול נמרץ.
אשתו הירה שובה הגיעה לשם מיד.
הוא זיהה אותה.
הוא לא היה מסוגל לדבר הרבה, אבל סימן לה שהוא צמא.
היא נתנה לו מים.
“הוא חזר עם חיים שניים,” אמרה לאחר החילוץ.
במשך תשעת ימי ההמתנה היא ומשפחתה כמעט לא אכלו ולא ישנו.
הם לא קיבלו שום הוכחה שהוא בחיים, אבל לדבריה המשיכו להאמין שהוא עדיין נמצא בתוך המנהרה ומחכה שיגיעו אליו.
כאשר ראתה לראשונה על המסך את פניו בזמן החילוץ, המשפחה פשוט התחילה לבכות.
מצבו של קביר היה קשה יותר
לסנג’אי היו פגיעות, אך מצבו הוגדר יציב והוא לא סבל מפציעות שנחשבו מסכנות חיים.
קביר היה במצב מורכב יותר.
הוא סבל מפגיעה ברגל והתקשה להזיז את ידיו ורגליו לאחר החילוץ. הוא הועבר לטיפול אינטנסיבי בקטמנדו.
עם זאת, הסימנים החיוניים של שני הגברים היו יציבים לאחר החילוץ.
אחרי תשעה ימים מתחת לאדמה, עצם העובדה ששניהם יצאו חיים נחשבה בעיני אנשי הצלה רבים לדבר יוצא דופן.
אבל השמחה התערבבה מיד בטרגדיה
לא הרבה זמן לאחר שהשניים חולצו, צוותי ההצלה מצאו בתוך אותה מערכת מנהרות גם גופה.
האדם לא היה ניתן לזיהוי מיד בשל מצבו.
ההערכה הייתה שהוא נלכד במי השיטפון בזמן שניסה להימלט.
צוות שעבר בהמשך בכל חלקי המנהרה לא מצא שם ניצולים נוספים.
עבור משפחותיהם של עשרות עובדים אחרים שהיו עדיין נעדרים, זה היה רגע קשה במיוחד:
שני אנשים יצאו חיים.
אבל יקיריהם עדיין לא.
ואז, יום לאחר מכן, הגיע עוד נס מתוך מנהרה אחרת
הסיפור לא הסתיים בחילוץ של סנג’אי וקביר.
ב־5 בספטמבר, עשרה ימים לאחר האסון, הצליחו המחלצים להגיע אל לו האיטאו, עובד סיני שנלכד במנהרה אחרת בפרויקט Upper Trishuli-1.
הוא נמצא בעומק של כ־225 מטר בתוך המנהרה.
גם הוא היה חי.
הוא לא סבל מפציעות חיצוניות משמעותיות, הסימנים החיוניים שלו היו יציבים והוא סבל מהיפותרמיה קלה. הוא הוטס במסוק לבית חולים צבאי.
לו הפך לעובד השלישי שנמצא בחיים בתוך מנהרות האזור אחרי יותר משבוע של חיפושים.
באותו יום חולצה גם אישה, צ’נדיקה קומארי שרסטה, מביתה שנקבר בהריסות ובבוץ באזור בטראוואטי.
אחרי כל כך הרבה ימים שבהם החיפושים כבר נראו יותר ויותר כמו מבצע לאיתור גופות, שוב נמצאו חיים.
מאות משפחות עדיין ממתינות
למרות החילוצים המדהימים, הטרגדיה רחוקה מסיום.
מאות עובדי פרויקטים הידרואלקטריים עדיין מוגדרים נעדרים, ורבים מהם עלולים להיות בתוך רשת המנהרות לאורך הנהר.
במחנה בנואקוט משפחות תלו תמונות של יקיריהן על הקירות.
אחד מהם הוא אישוור פודל, שעבד במנהרת פרויקט הידרואלקטרי במשך שלוש שנים.
אחיו סיפר שהשיחה האחרונה ביניהם הייתה ביום האסון. שעות לאחר שהשיטפון החל, אישוור עוד הצליח לומר בטלפון שהוא לכוד בתוך המנהרה.
מאז אין ממנו קשר.
ניצולים שברחו מאותו אזור סיפרו למשפחה ששמעו קולות של אנשים רבים עמוק בפנים – דיווח שנותן להם סיבה להמשיך לקוות.
תשעה ימים בחושך – ואז שוב אור יום
קל לקרוא את המספר “תשעה ימים” ולעבור הלאה.
אבל נסו לדמיין אותו באמת.
לילה אחד בחושך מוחלט.
ואז יום בלי לדעת אם מישהו יודע היכן אתם.
עוד לילה.
ועוד יום.
בלי טלפון.
בלי אפשרות לדעת מה קרה למשפחה.
בלי לדעת אם הכניסה למנהרה עדיין קיימת.
בלי לדעת אם המים יעלו שוב.
ואז עוד יום.
ועוד אחד.
עד שכבר אי אפשר לדעת בכלל מה התאריך.
עבור סנג’אי וקביר, אלה היו תשעה ימים של חוסר ודאות כמעט מוחלט.
עבור המשפחות שלהם, אלה היו תשעה ימים שבהם כל צלצול טלפון יכול היה להביא את הבשורה שחיכו לה – או את הבשורה שממנה פחדו יותר מכול.
ובסופו של דבר, בשעה שתיים לפנות בוקר, כל המאבק הזה הצטמצם לכמה מילים בחשיכה:
“הצילו.”
ומעבר לקירות הבוץ והסלע הגיע משפט שהם לא ידעו אם ישמעו אי פעם:
“אל תיבהלו. אנחנו מגיעים.”
כמה שעות מאוחר יותר הם יצאו מהמנהרה.
אחד מהם אפילו לא ידע איזה יום היום.
אבל אחרי תשעה ימים שבהם העולם שבחוץ כמעט איבד תקווה – שני אנשים שנחשבו אבודים חזרו אל המשפחות שלהם בחיים.
ויום לאחר מכן, כשאדם שלישי חולץ חי ממנהרה אחרת, המסר לצוותי החיפוש בנפאל היה ברור:
כל עוד יש מקום שאפשר להגיע אליו – עדיין מוקדם מדי להפסיק להקשיב לקולות מתוך החושך.
שתפו את הסיפור המדהים הזה עם החברים והמשפחה שלכם!