מערכת דיילי באזזכל הילדים נהיים חולים בשלב כזה או אחר, ולא משנה מה הבעיה, זה תמיד מדאיג את ההורים. אף אחד לא רוצה לראות את הילד שלו סובל, ורוב ההורים היו לוקחים את הכאב של הילד שלהם וחווים אותו בעצמם אם הם רק היו יכולים.
אלנה דסריץ’ בת ה 6, הייתה כמו כל ילדה בת גילה. היא אהבה לצייר ולקרוא. היא חלמה יום אחד להיות אמא. והיא רצתה להיות מורה כשתהיה גדולה.
אבל יום אחד ההורים של אלנה, קית’ וברוק דסריץ’, קיבלו הודעה שאף הורה לא רוצה לשמוע. אלנה סבלה מגידול במוח שאי אפשר לנתח. ההורים היו שבורים כאשר הרופאים בישרו להם שלילדה הקטנה שלהם נותרו לא יותר מ 135 ימים לחיות.
החלו לכתוב יומן
אבל במקום להיכנס לדיכאון וצער, קית’ וברוק החליטו להפוך את סוף חייה של אלנה לתקופה מאושרת שהם יזכרו לנצח.
בני הזוג ניסו להפוך כל יום מיוחד עבור רלנה ואחותה הקטנה, גרייסי.
אך הם גם חששו שגרייסי לא תזכור את אחותה הגדולה כשתהיה גדולה, אז הם החלו לכתוב יומן על אלנה בת ה 6.
הימים חלפו ומצבה של אלנה התדרדר. לבסוף, היא כבר לא יכלה לדבר והפכה משותקת למחצה.
אז ב 1 לאוגוסט 2007, אלנה נשמה את נשימתה האחרונה והמשפחה הייתה מוכת צער ויגון. אפילו שהם ידעו שזה קרב ובא, שום דבר לא יכל להכין אותם לכאב האדיר שהם הרגישו.
אף אחד לא ידע לגבי התכניות של אלנה
אבל אף אחד במשפחה לא ידע שאלנה התכוננה למוות שלה בדרכה המיוחדת שלה.
מספר ימים אחרי מותה של אלנה, המשפחה החלה למצוא פתקים סודיים ברחבי הבית.
לא לקח זמן רב עד שהם החלו למצוא פתקים בכל מקום – בתוך ספרים, בארונות, בבגדי החורף, בעטיפות של דיסקים, ואפילו שקיות עם קישוטים לחג.
אף פתק לא היה אותו הדבר. בחלק אלנה כתבה, “אני אוהבת אתכם”, ובאחרים היא ציירה לבבות ופרחים.
“היא הייתה חכמה מגילה. אני שונא לחשוב שהיא ידעה שהיא גוססת, אבל אני חושב שהיא ידעה”, אמר אבא קית’.
בסוף, המשפחה של אלנה מצאה מאות פתקים, שיחד מילאו 3 קופסאות גדולות.
הם היו תזכורות נפלאות לילדה שהם כל כך אהבו.
“אני חושבת שהפתקים היו הדרך שלה להגיד לנו שהכל יהיה בסדר. זה מרגיש כמו חיבוק ממנה בכל פעם שאנו מוצאים פתק חדש”, אמרה אמא של אלנה, ברוק.
פרסמו ספר
שנתיים אחר מותה של אלנה, ההורים שלה החליטו לפרסם ספר עם הפתקים שלה כמחווה לבת שלהם וכדרך עבור גרייסי לזכור את אחותה הגדולה.
הספר מכיל את כל הפתקים של אלנה מלבד שניים. לכל אחד מההורים שלה יש פתק אחד שהם לא פתחו שנמצא איתם בכל רגע.
“זו הדרך שלנו לשמור את הפתק האחרון”, אמרה ברוק.
זה כל כך עצוב לראות ילדים נלקחים בגיל כל כך צעיר.
למרות שאלנה אינה כאן היום, היא לעולם לא תישכח.
שתפו את הכתבה עם החברים שלכם בפייסבוק אם גם אתם שונאים את מחלת הסרטן!