אישה בת 83 כתבה מכתב לחברה שלה – השורה האחרונה השאירה אותי בדמעות, וכולם צריכים לקרוא אותה

984

אנחנו כנראה חיים בתקופה הכי מלחיצה בהיסטוריה האנושית.

זה כמעט עצוב איך אנחנו בני האדם מבזבזים זמן במרדפים אחרי דברים, אחרי הרגע המושלם, או העבודה הטובה ביותר.

לפעמים, זה מרגיש שאנחנו מפספסים את המסע של עצמנו, שאלה החיים עצמם.

והחיים לא תמיד מושלמים – למרות שהם נראים כך כשאנחנו רואים תמונות של חברים בפייסבוק או אינסטגרם.

לפעמים, צריך לראות את הדברים הגדולים שנמצאים בדברים הקטנים ולחיות בהווה.

ולפעמים, אתם צריכים להגשים את החלומות שלכם במקום לרדוף אחריהם.

זאת הסיבה שאנו משתפים היום את המכתב שכתבה אישה בת 83 לחברתה. המילים נכנסות ישר לתוך הלב, במיוחד השורה האחרונה.

“ברטה יקרה,

אני קוראת יותר ויותר ומנקה פחות אבק פחות ופחות.

אני יושבת בחצר ומעריצה את הנוף בלי לחשוב על העשבים שבגינה.

אני מבלה יותר זמן עם המשפחה וחברים ופחות זמן בעבודה.

כשמתאפשר, החיים צריכים להיות תבנית של חוויות אותן אנו צריכים לנצור לנצח, לא לסבול מהן.

אני מנסה לזהות את הרגעים האלה ולהוקיר אותם.

אני לא ‘שומרת’ דבר; אנו משתמשים בכלי החרסינה והקריסטל היפים בכל אירוע מיוחד כמו ירידה במשקל, פתיחה של סתימה בכיור, או הפריחה הראשונה באביב.

אני לובשת את הג’קט היפה שלי למכולת. התאוריה שלי היא, שאם אני נראית משגשגת, אני יכולה לשלם 120 שקלים לשקית קטנה של מצרכים.

אני לא שומרת את הבושם האיכותי שלי למסיבות מיוחדות, אלא שמה אותו בשביל מוכרים בחנות הבניין המקומית ופקידים בבנק.

‘יום אחד’ ו’ביום מן הימים’ כבר לא נמצאים אצלי באוצר המילים. אם שווה לראות, לשמוע או לעשות, אני רוצה לראות, לשמוע, ולעשות את זה עכשיו. 

אני לא יודעת מה אחרים היו עושים אם הם היו יודעים שהם לא יהיו כאן בשביל המחר שכולנו לוקחים כמובן מאליו. אני חושבת שהם היו מתקשרים לבני משפחה ולכמה חברים קרובים. הם אולי היו מתקשרים לחברים מהעבר ומתנצלים ומשלימים על מריבות עבר. הייתי רוצה לחשוב שהם היו יוצאים למסעדה סינית או לכל מסעדה אהובה עליהם. אני מנחשת; לעולם לא אדע.

אלו הדברים הקטנים שלא עשיתי, הם שירגיזו אותי אם הייתי יודעת שהשעות שלי ספורות. הייתי כועסת כי לא כתבתי מכתבים מסוימים שרציתי לכתוב. כועסת ומצטערת, שלא אמרתי לבעלי ולהורים שלי שאני אוהבת אותם לעתים תכופות. 

אני מנסה קשה מאוד לא לדחות דברים, ולא לשמור דברים שהיו מוסיפים צחוק, ברק ואושר לחיים שלנו.

ובכל בוקר, כשאני פוקחת עיניים, אני אומרת לעצמי שזה מיוחד. כל יום, כל דקה, כל נשימה היא מתנה.

החיים הם אולי לא המסיבה שקיווינו לה, אבל כל עוד אנחנו כאן, למה שלא נרקוד?”.

קחו כמה שניות ותחשבו על זה…ובואו נזכור לחיות את החיים כל עוד אנחנו יכולים.

כתוב תגובה